חוה בן חנוך (נגל) , ילדה בת 14 ,מסתתרת במחסן של משפחה הולנדית

139

בינואר 1941 פורסם צו המחייב את כל התושבים היהודים להתייצב אצל השלטונות ולהירשם ואז אימא שלנו רשמה אותנו. החל בקיץ 1941 המשטר הגרמני בהולנד הורה להפריד בין היהודים והאוכלוסייה הלא יהודית..

באותו תקופה התחילו לאסור כניסה של יהודים למקומות ציבוריים, אסרו על שמיעת רדיו, החרימו את האופנים, נאסר להיות ברחובות אחרי השעה שמונה בערב, נאסר ללכת לבתי ספר.

בתקופה שכבר לא ניתן היה ללכת לבית הספר אחותי תפרה ל "יודסה ראט" כובעים שנשלחו ליהודים במחנות ובגלל זה היא קיבלה פטור מללכת למחנות עבודה. אימא שלי בקשה מהגרמנים לשחרר גם אותנו ממחנה העבודה. במרץ 1942 חוייבו כל יהודי הולנד מגיל 6 לתפור לבגדיהם טלאי צהוב.

הגרמנים איימו כי יהודי שייתפס ללא טלאי ישלח למחנה הריכוז מאוטהאוזן  בינתיים לקחו גם את אחות של אימא שלי בעלה ובנה למחנה עבודה.

בשנת 1943 התחילו לקחת את היהודים בערבים במשאיות מהבתים ולרכז את היהודים בתאטרון באמסטרדם ומשם שלחו אותם ל-וסטרבורק(Westerbork) ומשם לאושויץ.

הגרמנים לא לקחו אותנו מפני שהיה לנו פטור ובהמשך כבר חשבו שלקחו את כל היהודים מהבניין, כך שהבניין שלנו נשאר נטוש. רק אנחנו היינו בקומה העליונה. התחבאנו שם במשך כחצי שנה. במשך הזמן הזה, אני ואחי יצאנו מידי פעם לקנות אוכל.

יום אחד לאמא נודע מאישה אחרת שהבעל שלה לא היה יהודי, שיש ארגון בשם "Plakboek Tienray”שמתנגד לשלטון הנאצי בראשות שתי נשים בשם Hanna Van de Voort שהכינוי שלה דודה חנה ואחותה Mien Kotter – Van de Voort ו- Nico Dohmen בארגון הזה לקחו ילדים יהודים ושלחו אותם למשפחות אומנות בצפון לימבורג (Limburg) שיסתירו אותם מפני הנאצים.

אחי לא רצה לעזוב את אימא שלי ואחותי הייתה מבוגרת מידי (מפני שהיא לא יכלה להסתובב בלי תעודות) ורק אני שנראיתי יותר צעירה יכולתי להסתובב בלי תעודות. אני לא זוכרת מי לקח אותי לתחנת הרכבת של אמסטרדם שם נפגשתי עם בחור מהארגון. הוא חיכה לי על ספסל כשהוא מחזיק עיתון וביחד איתו עליתי לרכבת. הוא לקח אותי למשפחת אומנה בשם Vissers (Maria & Martin Vissers),  בכפר קטן בשםBlitterswijck. אחרי כחודש נודע לי שהגרמנים לקחו את אימא שלי אחותי ואחי למחנה וסטרבורק ומשם לאושויץ.

ב- Blitterswijck כינו אותי בשם אני (Any) המבטא שם היה שונה ממה שהכרתי ועם הזמן למדתי אותו. חצי מהזמן ישנתי אצלם בבית ובימים שבהם הייתה מתיחות עם הגרמנים והיה מסוכן לישון בבית ישנתי במחסן ביחד עם עוד ילד יהודי אלי פליפסון(Elie Philipson) שהכינוי שלו היהKlaus .

טיפלתי ביחד עם האישה שהסתירה אותי בילדים שלה. היו לה שני ילדים קטנים Jan & Sraar. האישה הייתה נוצרייה מאמינה, לכן הייתי צריכה ללבוש שמלות ולאכול אוכל לא כשר, ללכת לכנסיה ובקיצור להתנהג כמו נוצרייה. בהתחלה זה היה קשה אבל הייתי צריכה להתרגל לזה. בשלב מסוים בבית שלהם היו חיילים גרמנים שבישלו בלי רשות המשפחה. אחד החיילים שאל אותי בגרמנית מאיפה אני ועשיתי את עצמי שאני לא מבינה ולא עניתי לו.

יום אחד הייתי צריכה לקנות לחם בחנות בכפר. הגרמנים לקחו את הגברים ההולנדים מהכפר לעבודה בגרמניה והיה מפחיד להסתובב ברחוב ליד החיילים הנאצים (SS). באותו זמן הם לקחו את אב משפחת האומנה שלי ואת אח שלו, אך הם קפצו מהרכבת וברחו וחזרו הביתה.

לקראת סוף המלחמה כאשר הבריטים היו קרובים הגרמנים התחילו להפציץ את הכפר. באחת ההפצצות גם הבית של משפחת האומנה נפגע ואי אפשר הי לגור בו יותר. אז נאלצנו לעבור לגור בבית בכפר סמוך בשם Meerlo אצל משפחה שלהם .ישנו שם כולם ברפת מפני ששם היה יותר ממוגן ובטוח. ביום היינו בבית אלא אם היו הפגזות ואז יצאנו לרפת כדי להסתתר. התקופה הזאת נמשכה מספר חודשים עד ששמענו שהבריטים כבשו את Limburg בערך בנובמבר 1944 ואז חזרנו לכפר Blitterswijck.

אחרי המלחמה חיילים מהבריגאדה היהודית באו לכפר לאתר את היהודים ששרדו את המלחמה. הם ערכו מספר מסיבות לחגים בעיר Venlo על גבול גרמניה לניצולים בסביבה. לאחר המלחמה נסעתי לאמסטרדם לחפש את האישה שעזרה לנו לברוח, אך לא הצלחתי למצוא אותה. אני נשארתי ב – Blitterswijck עד שנת 1946.

בשנת 1946 נסעתי ל- Dieren ושם ארגון בשם "הכשרה" שריכז אותנו בבית גדול הכינו אותנו לעלייה לישראל ע"י עבודה במקצועות מבוקשים בארץ. שם הכרתי את לני ושלמה דוד ז"ל וברן הגנלסמן מינהפרנקל (מלכה אלקוס) ז"ל שעלתה לארץ בעליה לפני. שם ניהלנו אורך חיים דתי. באותו מקום חיכיתי במשך שנה עד לעלייה לישראל. משם נסענו לבלגיה ברכבת ירדנו לפני הגבול וחצינו אותו ברגל משום שלא היו לנו תעודות ולא יכולנו להיכנס לבלגיה דרך מעבר הגבול. מבלגיה עלינו לרכבת שלקחה אותנו למרסיי בצרפת, שם חיכינו מספר חודשים עד שהיה אפשרות לעלות לישראל. בשנת 1947 עליתי על ספינת המעפילים כ"ט בנובמבר.

הספינה הגיעה בליל ה – 13 בדצמבר לקרבת החוף בצרפת והטילה עוגן לשם העלאת מעפילים לאוניה בעזרת סירות גומי.

בכל סירה העבירו 30 איש.

כל העסק הזה נמשך כשבע שעות – בלילה.

ב14 – בדצמבר 1947  קלטה הכ"ט בנובמבר 680 מעפילים נוספים בקורסיקה ומשם החלה במסעה לארץ. לזיכרוני לא היה מספיק אוכל בספינה, היה צפוף מאוד בספינה, בגלל שהאנייה לא הייתה יציבה (הטלטלה בים) אנשים הקיאו בספינה ולפעמים הקיאו עלי אנשים שהיו בסיפון מעלי.

ב- 23 בדצמבר הספינה נתגלתה ליד כרתים ע"י משחתת בריטית שליוותה אותה עד לחופי הארץ. בקרבת חופי הארץ הצטרפו משחתות נוספות והן ליוו את הספינה לנמל חיפה, אליו נכנסה בליל שבין ה-28 ל-29 בדצמבר. בהתאם להוראות לא הייתה התנגדות אלימה לבריטים והמעפילים גורשו לקפריסין ע"י ספינת גירוש בריטית. בקפריסין נלקחנו למחנה חורף בקפריסין מספר  68, הייתי שם מספר חודשים) בערך חצי שנה) ובקיץ 1948 הגעתי לנמל חיפה בספינה בריטית.

לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *