חוויות הילדות של ירמי רוזנברג, פעוט ברומניה במלחמת העולם השנייה

237

“בספטמבר 1939 פורצת מלחמת העולם. ברומניה מוכרז גיוס כללי ולמרות האנטישמיות המוצהרת, הגיוס כולל גם את היהודים. אבי גויס, ואמי נאלצה לנהל את החנות וגם לגדל ילד בן שנה. משנת 1943 החלו הפצצות כבדות על העיר פלוישטי. בחצר הבית שלנו נחפר מקלט בתוך האדמה, ובשעת הפצצות היינו עוזבים את הבית ומתכנסים בתוך המקלט הזה. כאשר ההפצצות הפכו לשגרה החליטה אמא שעלינו לעזוב את העיר ולעבור לכפר ליד פלוישטי, שם שכרה חדר אצל משפחת איכרים. אמא המשיכה מדי יום לפתוח את החנות בעיר ואני הייתי נשאר לבד בבית האיכר בכפר.

ההחלטה לעבור לכפר התגלתה כנכונה כי באחד הימים נפלה פצצה בחזית הבית בעיר והבית קרס. בשלב מסויים אבא מצליח “לקנות” תעודה רפואית שעליו להיות מאושפז בבית חולים. החיים בפלוישטי וסביבתה הופכים לבלתי נסבלים בגלל ההפצצות התכופות והמשפחה מחליטה לעבור לעיר בראילה. זאת הייתה עיר שקטה שלא הופצצה, והתעודה הקנויה של אבא אפשרה לו לעבור לבית החולים המקומי. נשארנו בבראילה מספר חודשים. למרות שבמשך כ- 6 שנות המלחמה, נדדתי בין שלושה מקומות, למרות שאבא כמעט לא נראה, למרות שאמא נאלצה לעזוב אותי לבד במשך היום, למרות שלא היו לי צעצועים וחברים ולא ביקרתי בגן ילדים, לא זכורה לי תקופה זאת כתקופה טראומטית.

בסיום המלחמה חזרנו לעיר פלוישטי. למרבה המזל החנות של הורי לא נהרסה, כך שמיד יכלו להתפרנס. המצב הכלכלי היה טוב והחיים היו טובים. אבל 1948 חל מפנה לרעה בחיי היהודים ברומניה. נסגרו כל בתי הספר היהודים, היקשו על עלייה לארץ, והתנועה הציונית הוכרזה כאויב. בקיץ של 1950 קיבלנו היתר לעלות לישראל. בתאריך 7.9.1950 עלינו על האנייה “טרנסילבניה” בנמל הרומני קונסטנצה רק עם שלוש מזוודות בגדים, כל אחת במשקל 20 ק”ג, שזה הרכוש היחיד שהורשנו לקחת. ב- 10.9.1950 הגענו לחיפה. עברנו את תהליכי הקליטה המקובלים כמו ריסוס בדי-די-טי ואז נשלחנו ל”שער העלייה”, מחנה אוהלים דרומית לחיפה.

לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת , הקשר הרב דורי

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *