חיותה צורנמל, ילדה בת 8 עם טלאי צהוב וההעפלה לארץ-ישראל

178

מאתחיותה צורנמל (הרשקוביץ)

ארץ לידהרומניה

שמי הוא חיותה. אני נולדתי בווסלוי שברומניה ורציתי לספר לכם על מעט מחוויותיי מתקופת השואה ומעלייתי הבלתי לגלית לארץ ישראל.

בין השנים 1940-1941 התחילו לאסור יהודים בעירנו (וואסלוי) כבני ערובה, כולל  את אבי שנלקח למחנה עבודה רומני עד סוף המלחמה. הוא חזר הביתה, כשהוא חלש וחולה מאוד… הייתי אז בכיתה ב’ בבית ספר יהודי “עשה טוב” שנסגר ע”י כוחות המשטרה הרומנים ונאלצנו להתפצל ל – 8 בתי הכנסת שהיו בעיר. מאוחר יותר, גם אותם סגרו ולימודינו הופסקו למשך כל המלחמה.

אני זוכרת עד היום את מה שקרה לי באחד הימים כשחזרתי מבית הספר. נגש אליי איש משטרה או נאצי, משך מעליי את תיק הלק השחור שאבי הביא לי עם תחילת הלימודים בכיתה א’, פיזר את ספריי על הכביש ולקח את התיק. בוכה, אספתי את ספרי וחזרתי הביתה. כל היהודים היו חייבים לענוד טלאי צהוב. למרות שהייתי רק בת 8 גם אני ענדתי טלאי צהוב. גם הנשים נלקחו לעבודת כפיים בעבודות ניקיון של משרדים, בתי חולים וכו’.

רומנים פרצו לבתי היהודים כולל הבית שלנו. הם רוקנו את הבית מהרהיטים, פרט לשולחן גדול וכבד המתאים ל12 אנשים. אמי פתחה את השולחן וישנו עליו למשך זמן מה. אני ואחי הקטן מצאנו מתחת לשולחן מקום למשחק. העוצר היה כבד ונמשך מלפנות ערב ועד לפנות בוקר. במשך כל המלחמה אמי הסתירה ממני ומאחי הצעיר אליעזר את סבלם של היהודים, כך שלא הרבה זכור לי. הורי היו ציונים ולכן היה ברור שאחי אשר בן ה17 יעלה ארצה. תוך כדי המלחמה, אירגנו את בריחתו מרומניה בשנת 1944. בקרב סטלינגראד הגרמנים ושותפיהם הרומנים נחלו מפלה ובזכות זה הרומנים חדלו מלאסוף את יהודי וואסלוי וסביבתה והפסיקו גם לשלוח את היהודים האלה למחנות הריגה. כך ניצלנו.

עם כיבוש העיר על ידי “הצבא האדום” (הרוסים) הרגשנו בחופש ותנועות הנוער הציוניות החלו את פעילותם. גם אנחנו, צעירי משפחת הרשקוביץ שבוואסלוי, הצטרפנו בלהט לפעילות באחת מתנועות הנוער- גורדוניה, אותה תנועה שבה אחי הבכור (אשר) היה חניך בהיותו ילד צעיר מאוד. גם אני הייתי חניכה בגורדוניה, כמו שאר אחיי ואחותי. השלטונות הרומניים החדשים, שהיו אז בהשפעה רוסית, לא הגבילו, בינתיים, את פעילות התנועות הציוניות אך “פקחו עליהן עין”. הם לא רצו שאזרחים רומניים יעזבו את רומניה, שרק התחילה להתאושש מהמלחמה ומתוצאותיה.

עם סיום המלחמה, באוגוסט 1945, אבי הגיע ועמו זוג אופניים עבורי, שכנראה מאוד רציתי. לאחי הקטן שאהב מאוד סרטים, קנה מכונת סרטים שמופעלת ביד ובתוכה כמה סרטים ואילו אחותי קיבלה אקורדיון. אלה היו סימנים עבורנו שהמלחמה הסתיימה, מה שהמבוגרים כל כך חיכו לו!

הקבוצה החינוכית שלנו בתנועת הנוער נקראה “שושנה”. הפעילויות שעשינו כללו יציאה לשדות, סיפורים על ארץ ישראל, על הקיבוצים והקבוצות שהחלוצים בנו ברחבי הארץ. שרנו שירים בעברית, שבתחילה לא ידענו את תוכנם ורקדנו ריקודי הורה. רקמו עבורנו חולצות עם רקמה וענדנו את סמל התנועה בגאווה על החולצה. לתנועה הגענו לבושים בחולצה לבנה עם חצאית או מכנסיים כחולים. בתנועות הנוער נהגו לציין ימים מיוחדים כמו: יום הולדתו של חיים נחמן ביאליק. באותו אירוע לכבוד ביאליק התכנסנו באולם הקולנוע העירוני. לאחר כמה דקות נכנס איש צבא רוסי, ירה באוויר ודרש להתפזר. הרוסים לא אפשרו התכנסויות המוניות. אמי עלתה לבמה וניסתה להסביר שאנחנו רק ילדים ששרים שירים, אז היא נלקחה למעצר ואני ואחי חזרנו בלעדיה הביתה. למחרת היא חזרה הביתה בלי להסביר לנו דבר.

בקיץ, ארגנו תנועות הנוער מחנה קיץ. הורי החליטו שאני מספיק בוגרת כדי לצאת למחנה. כמה ימים לפני היציאה למחנה, הורי הודיעו לנו שאנחנו בעצם עולים לארץ ישראל. ההתלהבות שלנו, הצעירים במשפחה, מהנסיעה הצפויה לארץ ישראל ולפגישה עם אחינו הבכור הייתה רבה! נפרדנו בחופזה מההורים ומבני המשפחה האחרים, אני בת ה-14 ואחי בן ה 11.5, ויצאנו ברכבת לבוקרשט, מלווים על ידי צילה אחותנו הגדולה. בדרך, פגשנו בדודתנו שנדהמה לשמוע על החלטת ההורים לשלוח אותנו, הצעירים, לבדנו לדרך כל כך ארוכה… לאחר שנפרדנו מדודתנו נסענו אל מקום הריכוז של הקבוצות היוצאות לדרך. כשהגענו, התחלקנו לקבוצות, קיבלנו מדריך וכבר למחרת יצאנו לדרך ברכבת במשך שעות אחדות, עדיין בלווי צילה אחותי הגדולה. השמחה ברכבת הייתה רבה, שרנו ואף הנפנו את הדגל הכחול לבן שלנו.

בשלב מסוים, באחת התחנות, צילה ומספר מדריכים מלווים ירדו מהרכבת. נפרדנו מצילה בדמעות ובנפנופי ידיים מתוך החלונות. המשכנו ברכבת עד שהיינו בקרבת הגבול שבין רומניה ויוגוסלביה. לקראת ערב, לאחר הליכה קשה בדרך עפר בתוך שטח יוגוסלביה העלו אותנו לעגלות רתומות לשוורים אשר לקחו אותנו לבניין חסר חלונות שבו בילינו את הלילה, בשינה על ריצפה קרה. עם הבוקר עלינו על משאית מכוסה בבד. נסענו בשקט מוחלט זמן רב עד שהגענו לחוף חולי. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הים!

בשלב מסוים של ההתארגנות, ראינו את האוניה שתיקח אותנו לארץ ישראל מתקרבת אלינו עד שעגנה במרחק מהחוף. בזמן שחיכינו, הגיעו אל החוף עוד קבוצות של עולים, בהמונים ומארצות שונות. הסבירו לנו כי הגיעו היום להפלגה זאת יותר עולים מהמתוכנן. תוך כדי ההתארגנות, פגשנו בבת דודתנו הבוגרת אשר באה עם קבוצת עולים אחרת ונדהמה לפגוש אותנו שם. המדריך סימן את קבוצתנו במספר וביקש מאתנו לצמצם את המטען שלנו רק למה שניתן לשאת על גופנו. שאר המטען נשרף כדי לא להשאיר אחרינו עקבות.

עלינו על האוניה באמצעות “גשר” צר העשוי מקרשים, תוך כדי הדריכה עליו הוא התנדנד ואני פחדתי מאוד. כשעלינו אל האוניה גילינו שהכל מלא בדרגשי עץ המסודרים בשורות אשר שמשו כמיטותינו. קיבלנו גם שמיכות אפורות וקופסת קרטון המלאה באוכל לדרך ובממתקים. הצפיפות באוניה הייתה רבה ולרוב לא הורשנו לעלות על הסיפון. האוניה התנדנדה כאשר היו גלים גדולים. היו אנשים שחלו במחלת ים והקיאו.

כאשר התקרבנו לחופי ישראל, גילו אותנו הבריטים ושתי משחתות (אוניות מלחמה) שלהם התקרבו אלינו… משחתת אחת אף נגחה בנו מהצד, במטרה לעצור את התנועה של אוניתנו לכיוון החוף. למרות שנפער חור באוניה המשכנו לנוע קדימה עם הדגל הכחול לבן על התורן.  את שם האוניה בלבואה (balboa) החליפו בשם העברי “הגנה”. כאשר הונף הדגל שרנו את ההמנון של התנועה הציונית “התקווה”. עתה התברר לאנשי המשחתות הבריטיות שאנו מתעקשים ומתכוונים להגיע לחיפה. הובלנו על ידי המשחתות אל הנמל. הצלחתי לעלות על הסיפון של האוניה וראיתי במו עיני את הר הכרמל. המראה היה מדהים!

בלילה – כאשר נדלקו אורותיה של חיפה, הפך הכרמל למשהו קסום! שמחתי הייתה רבה עוד יותר כי זה קרה ממש ביום הולדתי ה- 14. חגגתי את יום ההולדת על הסיפון מול הכרמל עם אחי הקטן אליעזר, עם חלק מחברי לקבוצה וגם עם בת דודתי. למזלי, נשמרו איתי עוגה ובקבוק וישניאק (ליקר דובדבנים) שאמא שלחה אתנו עבור אחי הבכור שבארץ. השמחה בכל זאת לא הייתה שלמה, מכיוון שהבריטים מנעו מאתנו לרדת מהאוניה לחוף. הם רצו לשלוח אותנו לקפריסין למחנה מעצר. שבתנו שביתת רעב במשך 4 ימים, לאחר סבל רב במהלך ימים אלה נשלחנו, במקום לקפריסין, למחנה המעצר בעתלית שמדרום לחיפה, שהיה מוקף בגדרות תיל ובעמדות שמירה המצוידות בפרוז’קטורים ובחיילים עם כלבים.

במחנה המעצר בעתלית החיים היו קשים, למרות הפעילויות שאורגנו על ידי תנועות הנוער השונות. לאחר חודש ימים החלו בשחרור הילדים הצעירים וביניהם גם אנחנו. עם שחרורנו מהמחנה, תם עבורי המסע המפרך של עליה בלתי לגלית כמעפילה לארץ ישראל.

מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת , תכנית

הקשר הרב דורי

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *