חנה, ילדה יהודייה בת שבע , במנזר פולני בימי האימים של השואה

44

"תנאי החיים במנזר לא היו קלים. שררו בו תנאי רעב קשים. הילדים סבלו מכינים, מגרדת וממחלות מדבקות נוספות. היה מחסור חמור בתרופות ובציוד בסיסי ומדי פעם התקיימו במנזר ביקורי פתע אלימים של אנשי הגסטאפו בחיפושם אחר יהודים.

כיצד נהגת באותם חיפושים?

"זה היה נורא. ממש פחד מוות. הם צעקו והסתובבו בכל מקום. לעיתים הנזירות העלו אותי לעליית הגג שם ישבתי מפוחדת ביניהן, עד שהגרמנים עזבו את המקום. לעיתים שלחו אותי הרחק לשדות בסביבות המנזר עד שהסכנה חלפה".

באחד הימים קראה הנזירה לחנה ובישרה לה בהתרגשות שנבחרה יחד עם חמש בנות נוספות לעבור את טקס 'הקומוניה-קונפורמציה' (טקס שעל פי האמונה הנוצרית הופך את האדם לחלק בלתי נפרד מהקהילה הנוצרית, מסבירה חנה בידענות).

לקראת הטקס היה על חנה והבנות האחרות שנבחרו, לשקוד בלימוד הברית החדשה ובעיקרי הדת הנוצרית. הן שמעו מהכומר ומהנזירות כיצד יש לנהוג כנוצרים מאמינים.

"הייתי גאה שבחרו דווקא בי והשקעתי בלימודי הדת את כולי", מספרת חנה.

"יום יום נפגשנו עם הכומר והוא סיפר לנו סיפורים בעלי מוסר השכל. ישבנו שעות והקשבנו.למדנו גם תפילות ושיעורי דת. באחת הפעמים סיפר לנו הכומר על מייסד הנצרות. הכומר תיאר בפירוט על מסעותיו של אותו האיש בגליל וביהודה ועל דרכו האחרונה לצליבה בירושלים. היה שקט ולפתע אמרתי 'כמה הייתי רוצה לבקר במקומות האלו'. למרות שנחשבתי לחביבת הכומר הוא הגיב בחומרה רבה. הוא דפק על השולחן בכל הכוח וקרא בכעס 'איך את מעיזה לומר זאת כשאפילו האפיפיור הקדוש לא היה עדיין במקומות האלו?!'. הוא קרא לי אליו לצד והפטיר לעברי בלחש 'רק יהודים יכולים לחשוב כך…'. מאז אותו מקרה שתקתי ולא העזתי לדבר. כל כך רציתי שהוא יראה בי נוצרייה טובה ולא ילדה יהודיה", היא נאנחת.

על פי האמונה הנוצרית נערך הטקס לאחר 'היטהרות' הכוללת וידוי בפני כומר. וגם חנה, כפי הנדרש, ניגשה לתא הוידוי כדי להתוודות על חטאיה.

כרעי על ברכייך, בתי, אמר הכומר בארשת פנים רצינית, ספרי מה הם חטאייך. חנה הודתה בפניו על תפוח אדמה שגנבה בזמן עבודת הקילוף במטבח והוסיפה  לשאול בהיסוס האם היותה יהודייה הוא חטא נורא. הכומר ענה לה בשלווה שהיא איננה יהודיה יותר. "הרי מחר בטקס את מצטרפת אלינו – הנוצרים האמיתיים ומקבלת את גופו של הצלוב, אל תחשבי יותר שאת יהודיה". חנה קיבלה את הבשורה בהקלה גדולה.

"הייתי מאושרת", היא מסבירה מחויכת, "הרגשתי כיצד החטא עזב אותי ואני הופכת לטהורה. אמרתי לעצמי שאני הופכת להיות נוצרייה אמיתית ושמחתי מאוד שאני כבר לא יהודיה. ממש נגולה אבן מעל ליבי".

בסוף שנת 1942 הודיעה אם-המנזר לחנה שהיא מועברת למנזר אחר.

הוסבר לה שבעקבות התפרצויות אלימות של בריונים אוקראינים הוחלט על ידי הממונים להעביר את כל דיירי המנזר למקום בטוח יותר, אך מכיוון שהיא לא תוכל להצטרף אליהם היא תשלח למנזר בסאמבור.

במנזר החדש היה על חנה להישאר בתוך הבניין ונאסר עליה בכל תוקף לצאת ולשחק בחצר, שמא אחד מהעוברים ושבים ברחוב יזהה שמדובר בילדה יהודייה.

"זה היה מנזר אפור וחשוך. חשתי עצובה ובודדה. הילדות הציקו לי והזכירו לי בכל הזדמנות שאני יהודייה. למרות שהשתדלתי להיות נוצרייה טובה, הן מעולם לא נתנו לי לשכוח את מוצאי. השתוקקתי לא להיות אני. לא רציתי להיות יהודייה. ניסיתי בכל כוחי למחוק את עברי. היה לי קשה וגם הרעב הציק לי מאוד".

בעקבות הרעב הכבד ממנו סבלה חנה  צצו בפניה ובכל חלקי גופה פצעי עור מוגלתיים וכואבים  אשר לא נתנו לה מנוח. בנוסף חלתה גם במחלת הגרדת. "הייתי מלאה בכל גופי בפצעים מוגלתיים שהתפוצצו מדי פעם והכאיבו לי מאוד. סבלתי גם מגרדת. היו לי פצעים אדומים קטנים ומגרדים על הבטן ובין האצבעות. וכאילו כל זה לא מספיק הייתי גם מלאה בכינים. למרות הסבל, לא זכיתי לשום טיפול רפואי", היא מדגישה. "אני זוכרת איך פוצצתי לבד את הפצעים כדי שהמוגלה תצא והפצע יתרפא מהר יותר".

ימי המלחמה הלכו והתארכו והמחסור באוכל גדל. הצבא הגרמני הקים מפקדה בחצר המנזר. החיילים הגרמנים הסתובבו הלוך ושוב בחוסר סבלנות. מתח ועצבים ניכרו  על פניהם. היה מחסור חמור באוכל ובמים והדי הפצצות כבדות מהאוויר נשמעו לאורך כל היום והלילה. כדי לנסות ולהגן על ילדות המנזר הסתירו אותן הנזירות המודאגות בצפיפות גדולה בתוך מרתף חשוך ומחניק.

"אני זוכרת איך ישבנו במרתף צמודות זו לזו ושותקות. מדי פעם שמענו שריקות של מטוסים והתפוצצויות שהרעידו את הבניין כולו. אכלנו סלק לבן, אוכל של בעלי חיים, כי הרעב הציק לנו. לא היה לנו מושג מה קורה בחוץ. בוקר אחד נכנסה אחת הנזירות למרתף וסיפרה  בהתרגשות שחצר המנזר ריקה מאדם וחיילי הצבא הגרמני נעלמו". ואכן, לאחר מספר שעות הוכרז באופן רשמי שהגרמנים הובסו על ידי בעלות הברית והמלחמה הסתיימה.

כשאגדל אהיה נזירה

במשך חודשים ארוכים עסקו הנזירות יחד עם הילדות בשיקום המנזר. חנה הורשתה לשחק בחצר יחד עם כולן ולא חששה יותר מהלשנות והסגרות. מדי פעם יצאו הנזירות עם הבנות לטיול בעיר ובאחד מאותם טיולים זיהתה את חנה אישה יהודייה. היא התבוננה בה בפליאה וקראה לעברה  בקול רם שעליה לצאת מיד מהמנזר כיוון שהיא ילדה יהודייה.

איך הגבת לקריאותיה?

"די באדישות. הבנתי שמדובר באישה יהודייה והתרחקתי ממנה. המשכתי ללכת בלי להתייחס אליה. אולי היא הכירה את ההורים שלי.  עד היום אין לי מושג מי היא היתה".

ככל הנראה, פנתה אותה אישה לוועד היהודי שעסק באותם ימים באיתור ילדים יהודים. ואכן לאחר מספר ימים הגיעו שני יהודים ודרשו בתקיפות להוציא את חנה מהמנזר.

"הנזירות סירבו למסור אותי לאנשים האלו וטענו שרק אם אחד ההורים שלי יגיע הן תחזרנה אותי אליהם. גם אני התנגדתי ללכת איתם כי באותו הזמן פחדתי מיהודים. השתוללתי וצעקתי 'אני לא אלך בשום פנים ואופן  עם היהודים המלוכלכים האלו'. אם-המנזר ניסתה להרגיע אותי".

ומה עשו אותם יהודים?

"הם לא התווכחו איתנו רק הושיטו לי שוקולד ואמרו לי בעדינות 'אנחנו עוד נחזור'. אני גיחכתי לעצמי, כי היה לי ברור שאני לעולם לא אעזוב את המנזר. הייתי בטוחה שכאשר אגדל אהיה נזירה".

חצי שנה מאוחר יותר שבה דודתה של חנה מרוסיה וחיפשה שרידים ממשפחתה. היא הסתובבה ברחובות העיר וניסתה לברר מה עלה בגורל משפחתה. ימים רבים עברו עד אשר נודע לה שחנה, האחיינית שלה, ניצלה ושוהה במנזר בעיר. היא פנתה במהירות לאם-המנזר בדרישה לקחת את חנה אליה.

"אם המנזר קראה לי לחדרה וכשנעמדתי בפתח החדר החלה הדודה שלי לבכות ולזעוק 'אוי ואבוי! מה קרה לה? מילדה שמנמנה היא הפכה לעור ועצמות. היא מלאה בפצעים.מה עשיתם לה?'. היא בכתה בקול".

חנה שזיהתה את דודתה קפאה במקומה ולא התקרבה אליה.

"אני זוכרת שראיתי אותה ונדהמתי עד כמה היא דומה לאמא שלי. התלבטתי אם לגשת לחבק אותה כי לימדו אותי שאסור להתקרב ליהודים. הודעתי לה חד משמעית שאני לא מתכוונת ללכת עם יהודים. הדודה שלי ניגבה את הדמעות ואמרה לי שתגיע מחר לבקר אותי".

הרשו לך להיפגש איתה?

"אם-המנזר הרשתה לי להיפגש עם הדודה, אבל הדגישה שעליי לזכור כל הזמן מי צלב את אותו האיש ואת סבלו הנורא. פחדתי והייתי מבולבלת. בתוכי התחילה מלחמה פנימית כיצד להתייחס ל'יהודים האלה'. דודה שלי הזכירה לי את אמא והתחלתי להתגעגע אליה".

כפי שהבטיחה הגיעה הדודה למחרת לביקור נוסף. הן ישבו בפרוזדור והחלו לשוחח על אמא של חנה ולנסות לפענח מה עלה בגורלה.

"לאט לאט נבנה קשר רגשי ביני לבין הדודה. בניגוד למה שלימדו אותי עד אז על היהודים החוטאים ראיתי לפניי אישה אוהבת ועדינה. באחד הביקורים יצאנו, באישורה של אם-המנזר, לטייל מחוץ למנזר והדודה פשוט 'חטפה' אותי ולא החזירה אותי לשם יותר".

ואת קיבלת את זה בהבנה?

"ממש לא. עברתי משבר מאוד קשה. בכיתי בלי הפסקה ורציתי רק לחזור למנזר. אמרתי שוב ושוב לדודה שלי ולבעלה 'אני לא רוצה לחיות בין יהודים. אני רוצה להיות נוצרייה'. הם התייחסו אליי בסבלנות ובאהבה רבה. אפילו דרשתי שייקחו אותי לכנסייה מדי יום ראשון והדוד שלי כיבד את רצוני ובאמת לקח אותי לשם. הם השקיעו עבודה רבה גם בריפוי פצעי הגרדת שסבלתי מהם ובניקיון ראשי. התגעגעתי למנזר וכתבתי לנזירות מכתבים בלי סוף".

המשכת לראות את עצמך כנוצרייה לכל דבר?

"כן. ערב ערב לפני השינה כרעתי ברך והתפללתי", היא עונה לאט. "הסבירו לי שהמלחמה הסתיימה ואין צורך לחשוש יותר, אבל אני סירבתי לקבל זאת. המשפחה תמכה בי וניסתה לדבר איתי בסבלנות  ובדרכי נועם והאמת, הם פינקו אותי והרגשתי טוב איתם".

לכתבה המלאה

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *