חנק’ה ילדה בת חמש , לבדה ,ללא הורים,  ברחובות של עיר פולנית

237

עיקרי דברים מתוך ספר הראיונות  המונומנטלי של חנה עזר –אוליצקי עם ניצולי שואה שהיו ילדים בתקופת השואה .

שם המרואיינת : חנה בטיסטה – שרה רוזן , חנק’ה

“אני  זוכרת את עצמי עם אמא, כאשר אנחנו מתחבאות במקומות שונים.”

“אמא נפרדה ממני במרכז העיר , כאשר עמדנו על גשר מעל נהר וורטה. אני זוכרת אותה מתבוננת בי כמה דקות, מוסרת לי פתק שעליו רשומה כתובת שאליו אני אמורה להגיע, שם תאמר לי אשה מה עלי לעשות , ואמא אמרה שתגיע מאוחר יותר . היא נתנה לי פרוסת לחם עם ריבה , עטופה בבד, ואמרה לי לשמור עליה ” זאת פרוסת הלחם האחרונה , אין יותר , תשמרי עליה” . ואני שמרתי. לא אכלתי אותה גם כאשר הייתי רעבה.. אמא אמרה “לשמור”, ולא עלה בדעתי שאני יכולה לאכול…הרגשתי שיתוק, לא הבנתי , לא נבהלתי , לא שאלתי, פשוט ידעתי.. רק תגובה אחת ברורה אני יכולה להדגיש-  בכל פעם, לאורך כל שנות המלחמה , כאשר ראיתי חייל גרמני , רעדתי כולי מפחד.”

“הגעתי אל הכתובת שהייתה רשומה בפתק שבידי, אך האישה לא הייתה בבית. חיכיתי לה ושיחקתי עם ילדים בחוץ. כאשר האשה הגיעה , היא לקחה אותי במהירות לכנסייה שנמצאה במרחק רב למדי, והשאירה אותי שם לחכות לכומר שהיה עסוק באותה עת בתפילה. האשה הסתלקה מיד. הייתה לי הרגשה שהיא רצתה להיפטר ממני. ”

הכומר לא יכול היה לקבל אותי אל בין כותלי הכנסייה בגלל חוסר מקום. מאחר שהייתה שם קבוצת ילדים תחת השגחתו , הוא ביקש להעביר אותי למקום מחסה אחר, אך בגלל הלילה והעוצר , הנזירות במקום לא העזו לפתוח את השער. נשארתי בחוץ, ילדה קטנה ורזה , עייפה , רעבה וחסרת-אונים. לא ידעתי לאן לפנות. קבוצה של אנשים , שישבו על ספסל בחצר  ממול, ראו את הנעשה, קראו לי והחלו לשאול שאלות שונות. באותו זמן הגיע גבר צעיר , סטאשק, לקח אותי בזרועותיו והגענו אל משפחתו. סטאשק היה הבן הגדול של משפחת ז’ילונקה הפולנית, שהחביאה אותי לאורך כל שנות המלחמה. תוך זמן קצר התחלתי לקרוא “אבא” לאב המשפחה, הנריק ו”אמא”  לגרטרודה אשתו והם אכן היו כמו “הורים”  עבורי גם שנים רבות לאחר המלחמה.

הערת המראיינת  חנה עזר –אוליצקי :

“אני מתפעלת מהזיכרון הברור של הילדה הקטנה , מפרטי-הפרטים שהיא מספרת . כנראה שהיא שייכת לאותם ילדים שהאירועים נחרתו היטב בזיכרונם, בניגוד לאותם ילדים שמחקו , הדחיקו ושכחו מתוך הכאב והקושי לשאת את הזוועה.

אמא לא הגיעה חזרה

“אמא לא הגיעה. מאוחר יותר הועלתה השערה שהיא קפצה מן הגשר אל הנהר בניסיון להתאבד. אבל התברר שהיא שברה רק רגל ונלקחה לבית –חולים.  בפעם הבאה שראיתי אותה, זה היה בבית-חולים , זמן לא רב לאחר שהגעתי אל משפחת ז’ילונקה. מישהו הלשין ואמר שאני לא ילדה של המשפחה. לקחו אותי לבית-החולים שבו אמא הייתה מאושפזת ואמרו לי לחפש אותה. עברתי ליד המיטות וליד מיטתה של אמי עמדתי שנייה אחת. חזרתי לדלת , חיבקתי את “האמא” החדשה שלי ואמרתי , “הנה , זאת אמא שלי ” . יותר לא ראיתי אותה ” . “כעבור שנים נודע לי שהיא נלקחה עם כל החולים ששהו בבית-החולים ליער בקירבת מקום, שם נורו כולם למוות. ”

כאשר ראיתי אותה בבית החולים, הייתי מפוחדת . לא כעסתי, אבל מאוחר יותר שאלתי את עצמי איך אמא , שהייתה בלונדינית , ולא נראתה כמו יהודייה , עוזבת ככה ילדה ומחליטה להתאבד.. היום אני יכולה להבין יותר. לא היה לה לאן ללכת. אותי היא שלחה למקום מבטחים, לדעתה. אבל אז הרגשתי נבגדת, לא מבינה איך אמא משאירה כך ילדה והולכת למות.

זיכרון אחרון מאבא

הזיכרון האחרון שלי מאבא.. הרגע בו הוא נלקח מן הבית.. אמא בוכה ואבא מביט אלי ומחייך .. עד היום אינני תופסת כיצד היה מסוגל לחייך ברגע שכזה. כנראה שרצה להרגיע אותנו. אני זוכר את אבא מביט בי באהבה. קיבלתי כל כך מעט, ויש בי כל כך הרבה צורך לקבל עוד. אני מרגישה שנשארה בי נכות רגשית כלשהי. נראה לי שאי אפשר למלא את החסר הזה.

 הערת המראיינת חנה עזר –אוליצקי :

עצב בקולה של חנה , שתיקה ארוכה וכואבת , דמעות בעינייים יחד עם חיוך אירוני. אני שותקת ומרגישה שיש לה כוחות נפש אדירים שעזרו לה להתמודד, וטוב שהיא נותנת ביטוי לרגשותיה.

טקס ההטבלה

עם סיום המלחמה עברה חנה את טקס ההטבלה כדי שניתן להוציא עבורה תעודת לידה, לצורך הרשמה לבית-הספר הפולני. זה היה הרגע בו קיבלה את השם ח’נקה , ונשארה שנים רבות לאחר תום המלחמה עם משפחתה הפולנית.

החיפוש

“עד גיל שלושים ושתיים ידעתי רק את עובדת היותי יהודייה .. “ההורים” הפולנים שלי ניסו למחוק את הזיכרון שלי ולשכנע אותי שאני הבת שלהם. הם אמרו שהדברים שאני מספרת אינם נכונים, שחלמתי זאת. אבל את  העובדה הזו ידעתי, למרות שאז , כאשר אמא נפרדה ממני , הייתי ממש קטנה, בת חמש לערך , ולא זכרתי הרבה. ” אמרתי להם “להורים הפולנים ” אתם יכולים להגיד מה שאתם רוצים  , את זה אני יודעת ” .

“לא הייתה לי שום נקודת אחיזה , למרות שכל הזמן ניסיתי וחיפשתי. ידעתי רק את שם עיר הולדתי.  חיפשתי וחיפשתי . ”

רק בסביבות שנת 1970 נתגלו קרובי משפחה בארה”ב ובישראל .

חוויות הקליטה בישראל

ח’נקה נוסעת לבלגיה שם היא נקלטת ע”י הסוכנות היהודית. מגיעה לישראל . קליטה תרבותית לא קלה.

“אל כל התרבות בארץ היה קשה לי מאד להסתגל , למנטאליות , להתנהגות של הילדים בכבישים , ליחס שלהם אחד אל השני, לדחיפות בזמן עמידה בתור , לגסות , לזלזול , לחוסר האכפתיות  וליחס לנשים. באתי מעולם אחר . עדיין לא ברור היה לי אז אם אני רוצה להישאר בארץ סופית . עם השפה היה לי קשה , למרות שלמדתי מהר והשתמשתי בה. כל הזמן למדתי והשתפרתי , ועד היום אני לומדת.”

ניסיונות שידוך של הדודים לא הצליחו . רק בשנת 1979 בגיל ארבעים ושתיים חנה הכירה גרוש בן ארבעים שמונה , עם ילדה בת שתים עשרה,  חנה הרגישה שמחה , רצון וצורך לגדל ילד לא שלה.  התפתח קשר טוב עם בן זוגה והילדה. לה ולבעלה אין ילדים משותפים. הילדה הייתה קשורה מאד אליה יותר מאשר לאמא הביולוגית.

הנישואים היו עבור חנה דרך לא להיות לבד והיא למעשה גידלה את הילדה בהצלחה רבה . הילדה סיימה תואר ראשון באוניברסיטה והקימה משפחה והקשר של חנה עם המשפחה והנכדים חם וטוב.

מקור וקרדיט :

חנה עזר –אוליצקי , רקמת חיים : ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמם השואה,  הוצאת גוונים , 2006.

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *