לדימיר אימנשניק, כומר פראבוסלבי, ואשתו גלינה חיו בכפר נוסילובו(Nosilowo) במחוז וילנה, שם שירת ולדימיר ככהן דת בכנסית הכפר. בסוף יוני 1941 נכבש האזור ע"י הגרמנים, ובאוקטובר אותה שנה הוקם גטו בעיר הסמוכה לביז'ייב (Lebiedziew). בין היהודים שנכלאו בגטו היה מכר של ולדימיר, רופא יהודי בשם אברהם זודז'ישסקי. ד"ר זודז'ישסקי הורשה לצאת מן הגטו כדי לטפל בחולים לא יהודיים בעיר, וניצל זאת כדי להבריח ילדים יהודים מן הגטו ולהביאם לחולים שלו כדי שיסתירו אותם ויצילום. בדצמבר 1941 פנה הרופא לידידו ושאל אותו אם יסכים לקחת את בתו בת השנתיים, ילנה.
למרות הסכנה הגדולה לכל מי שהסתיר יהודי, ועל אף שלבני הזוג היה ילד משלהם בן 6 ושבביתם התגוררו גם הוריה המבוגרים של גלינה, החליטו ולדימיר וגלינה שהם לא יכולים לעצום עינים ולהתעלם מצרתו של הרופא היהודי וגמרו אומר לקחת את הילדה אליהם. ב 5 לדצמבר 1941 הביא ד"ר זודז'ישסקי את הילדה לביתו של הכומר. בתחילה היתה הילדה מוסתרת, עד שלמדה להבין רוסית והתרגלה לביתה החדש. עם הזמן הזיכרונות של חייה לפני המלחמה התפוגגו והיא החלה קוראת למציליה אבא ואמא. גם הכומר ואשתו נקשרו מאד בילדה הקטנה.
