טובה אלטהויז (מרגולין) , בת 10 , ואחותה בת ה12 נותרו לבד לגדל את האח התינוק

94

מלחמת העולם השנייה פרצה כשהייתי בת שמונה, כאשר הגיעו אלינו הידיעות שגרמניה פלשה לרוסיה. על  פי הידיעות שהגיעו לאזנינו, הצבא הגרמני ממשיך להילחם ולכבוש את ערי רוסיה, כשהוא מתקדם לכיוון בוברויסק.

הוריי החליטו לקום ולברוח. עלינו לרכבת על מנת להתרחק מאזור הקרבות, וזכור לי שבמהלך הנסיעה שמענו פתאום צעקות: "רדו, הגרמנים מפציצים אותנו". הרכבת נעצרה במקום ואנחנו ירדנו. החזקתי חזק בידה של אמי והתחלנו לברוח לשדות הפתוחים וכך המשכנו בבריחה מכפר לכפר.

באחת מתחנות מסע הבריחה שלנו, אבי גוייס למלחמה, למרות תחנוני הוריי לדחות את הגזירה, שכן אמי כרעה ללדת. מאז שאבי גוייס ובמהלך כל שנות המלחמה, הוא לא קיבל אף חופשה לבקר את המשפחה.

כך נשארנו אמא, אחותי מינה ואני והמשכנו במסע הנדודים.

בכל מקום שהגענו, מהר מאוד נודע לנו שהגרמנים מתקרבים וכך המשכנו לברוח, עד שהגענו לאוקראינה. אך גם לשם הגיעו הגרמנים, ושוב נאלצנו לברוח.

אני זוכרת שהגענו לכפר קטן ומרוחק, שם פגשנו אשה אוקראינית וביקשנו ממנה שתאפשר לנו ללון בביתה. היא הסכימה ובלילה ישנו ליד תנור חימום, שלראשונה זה הרבה זמן חימם אותנו מעט בקור הרוסי העז. בצריף הקטן הזה, אצל הגויה האוקראינית, ילדה אמי בן, את אחי התינוק שמריהו. בנוסף לנו התגוררו יחד איתנו עוד שלוש משפחות, שביקשו מקלט כמונו.

לאחר "מנוחה" קצרה בביתה של הגויה, עלינו על רכבת המשא האחרונה שיצאה מאותו מקום, והגענו לטשקנט שבבוכרה, שם התגוררנו בצריף קטן עם שלוש המשפחות שברחו יחד איתנו. אמי ואחותי נאלצו  לצאת לעבודה, כדי להביא קצת פרנסה.

בכל יום, מוקדם בבוקר, הן היו יוצאות לשדה לקטוף כותנה ואני נשארתי לבד בבית, כדי לשמור על אחי התינוק, לטפל בו ולהאכיל אותו. אמי עבדה קשה והלכה ונחלשה ולסוף חלתה מאוד ונפטרה.

נשארנו אני, בת שמונה ואחותי בת שתיים-עשרה לבד, ללא אבא וללא אמא. שתינו, אני ואחותי, טיפלנו והאכלנו את  שמריהו התינוק, שהיה קורא לאחותי "אמא". הרעב היה קשה מנשוא ושמריהו ביקש כל הזמן שניתן לו 'חלֶבּ'-לחם, אך לא היה לנו מה לתת לו כדי להשקיט את רעבונו.

לצערנו, לאחר שלושה חודשים בתנאים של קור עז ורעב נורא, אחי שמריהו נפטר. אני ואחותי כרינו בור עמוק בבית הקברות וקברנו את אחי הקטן והחמוד.

בגלל שאני ואחותי נשארנו לבד בבית ללא הורים, הוחלט להכניס אותנו לבית היתומים הממשלתי. באחד הימים קראה לנו מנהלת המוסד ושאלה אותנו: "אולי יש לכם ידידים או חברים שאתם מכירים"? "כן! יש לנו דודה ודוד בלנינגרד", ענתה מינה. היא גם ידעה לומר למנהלת את הכתובת המדויקת של הדודים, כי היא זכרה את הכתובת ששיננה אז, כששמרה על חבילת הבשר ליד בית הדואר שבבוברויסק.

שלחנו מכתב לדודים והם החזירו לנו מכתבים, בהם הם התעניינו במצבנו. אך כשמלאו לאחותי ארבע-עשרה שנים, הפרידו אותי ממנה, ועכשיו נשארתי גם ללא אחותי, בודדה בבית היתומים.

כפי שסיפרתי, אבי גוייס למלחמה. באחד הימים נודע לנו שכל הפלוגה שאבי שירת בה הושמדה. בחסדי שמיים, אבי רק נפצע ואנחנו שמחנו שהוא נותר בחיים. לאחר שאבי הבריא, היה עליו לחזור לחזית מיד וכך הוא עשה. הוא עלה לרכבת ונסע בה מספר ימים. במהלך הנסיעה, אחד הנוסעים סיפר לאבי שהוא מלנינגרד. "אולי אתה מכיר את גיסי, ר' יוסף רסקין"? שאל אבי, "כן, הוא כעת במוסקבה", ענה לו האיש. אבי המשיך בדרכו למוסקבה, שם פגש את גיסו, ר' יוסף שאמר לו: "פשוט את מדי הצבא שלך ולך לבית היתומים להוציא את ילדיך מבית היתומים".

אבי הוציא קודם את אחותי מבית היתומים בו היא שהתה, ולאחר מכן הם הגיעו והוציאו גם אותי. הפגישה הייתה מאוד מאוד מרגשת. נפלתי על צווארו של אבי, לאחר שלא ראיתיו ולא ידעתי מה קורה אתו והתרגשתי במיוחד לפגוש את אחותי ולהתאחד יחד.

משם נסענו למוסקבה, למשפחת דודי, משפחת רסקין. אבי השאיר אותנו בידי דודי ודודתי וחזר לחזית להילחם. אני זוכרת שכשאחותי מינה ראתה את המשפחה היא פרצה בבכי ולא יכלה להירגע. דודיי ניסו להרגיעה בדרכים שונות, אך היא המשיכה לבכות ללא הפוגה. כשלבסוף נרגעה, שאלתי אותה בצד: "מינה, מה קרה? למה בכית?" ומינה ענתה לי: "התרגשתי לפגוש משפחה יושבת סביב שולחן עם אבא, אימא וילדים ואוכל מונח על השולחן…"

באחד הימים, לאחר נישואיי בארץ ישראל, הוזמנתי למתן עדות ב'יד ושם'. בין הדברים, סיפרתי על הפגישה שלי ושל אחותי בביתם של דודי במוסקבה. האנשים שראיינו אותי פנו אלי ושאלו: "ואיך את לא בכית?!" עניתי: "הסבל שחוויתי בתור ילדה קטנה ושברירית לימד אותי לפתח את הרצון לחיות ולשרוד! כל השאר לא ריגש אותי…"

לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *