טניה אליאב בת 15 במחנה הריכוז ברגן בלזן

514

צילום הפתיחה למעלה :

אתמול הלכה לעולמה טניה אליאב.
לזכרה הנה צילום מרגש שלה ושל לובה
בכניסה לביתם ברחוב קרל נטר 3 בתל אביב בשלהי שנות השבעים.
תיעדה אותם הצלמת יעל רוזן.

ב-10 במרץ 2020 נפרדנו מטניה אליאב ז"ל, ניצולת שואה, אשר סיפור
חייה מקפל בתוכו את המונח משואה לתקומה. היא נפטרה בגיל 87 לערך.
טניה הייתה אלמנתו של אריה לובה אליאב, מלח הארץ, אשר הלך לעולמו במאי 2010.

טניה נולדה בליטא ב-1933 למשפחה יהודית. כשהייתה בת ,12 פלש הצבא הגרמני לליטא. הנאצים רצחו את הוריה ואחיותיה של טניה, והיא נלקחה יתומה למחנה הריכוז ברגן בלזן, שם שהתה כשנתיים.

לקראת סוף המלחמה. כאשר היה ברור לגרמנים כי הם עומדים להפסיד, ניסה היינריך הימלר- ראש האס אס להיכנס למשא ומתן עם בעלות הברית כדי להציל את עצמו. כחלק ממשא ומתן זה באמצעות מתווך שוודי ניסה להראות לבעלות הברית את רצונו הטוב, ושחרר מברגן בלזן קבוצה של נערות צעירות שהיו מועדות להשמדה, טניה ביניהן.

הן הועברו לשוודיה, כאשר טניה יתומה, חולה וחלשה. היא אומצה על ידי משפחה שוודית עד שחזרה לאיתנה. באותה תקופה העלייה לארץ הייתה אסורה על ידי הבריטים. למרות זאת רצתה טניה מאוד לעלות לארץ, לכן הצטרפה לאניית מעפילים של ארגון ה"הגנה" שיצאה משוודיה ב1947 והגיעה לאחר שבועות רבים לחופי ישראל.

כאשר הגיעה לחופי ישראל גולתה על ידי מטוסי סיור בריטי וכשהתקרבה לחופי עתלית נשלחו אליה ספינות קרב בריטיות והשתלטו על הספינה, כל הנוסעים הורדו ונשלחו למחנות מעצר בקפריסין והספינה הוטבעה. בשנת 1948 לאחר הקמת המדינה עלו לארץ כל המעפילים שנשלחו למחנות אלה.

שמה של ספינת המעפילים היה "אולואה" (נקראה קודם לכן על שם חיים ארלוזרוב אך שמה שונה) ומפקדה היה אריה לובה אליאב. טניה ולובה נפגשו לראשונה על הסיפון והתאהבו, ולאחר שעלו לארץ התחתנו ונולדו להם שלושה ילדים – צבי, עופרה ואייל. בשנות ה-80 נעשתה צלילה אל הריסות הספינה והוציאו ממנה חפצים שונים, ביניהם עששית אשר ניתנה במתנה ללובה ולטניה ( מקור)

מתוך סיפורה של טניה אליאב:


"ירדנו מהרכבת הישר לסלקציה, שהתבצעה על ידי החיילים הנאצים בפקודות קצרות ואכזריות. אמי ושתי אחיותיי נצטוו ללכת לצד אחד ואני בלי להסס הלכתי אחריהן, לא מוכנה להיפרד. החיילים שעמדו סביבנו עצרו אותי. "אני רוצה ללכת איתן", בכיתי. "את תלכי מחר" ענה לי אחד החיילים ותקע את אגרופו בבטני. התכווצתי, את עיניי מציפות דמעות של כאב – כאב הפרידה וכאב המכה, כאב ההשפלה וכאב הפחד.

הובלתי עם נשים צעירות אחרות לאחד הצריפים, שערי היפה גולח וכבר למחרת התחלתי לעבוד. האסירים במחנות העבודה הועסקו מבוקר עד ערב בעבודות פרך דוגמת הנחת מסילות ברזל, כריית תעלות נגד טנקים, חציבת אבנים, כריתת עצים ועוד. המזון היה דל שבדלים. שתי פרוסות לחם עם מרגרינה או ריבה, קפה ומרק דליל." (מקור).

תודה ליגאל כהן-צדק על המידע

 

 

 

1

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *