יהודה בקון , ילד בן 14 , ביחידת "העגלה הנוסעת" באושוויץ

171

יהודה בקון , מאוסטראבה בחבל מוראביה ( צ'כוסלבקיה) , לאחר מכן צייר נודע בירושלים, הגיע לאושוויץ  בהיותו בו 14 , בדצמבר 1943. דברי עדות , שנשמעו במשפט אושוויץ ב30 לאוקטובר 1964.

כשהגענו לאושוויץ , שיכנו אותנו בצריף . למחרת נאמר לנו : "מכאן לא תוכלו לצאת עוד, אלא דרך הארובה. אם תתנהגו יפה, יהיה לכם סיכוי להישאר בחיים עוד זמן-מה. אם לא תלכו לכיוון " והצביעו לעבר הגדר המחושמלת . כעבור יומיים נשלחנו למרחץ-אדים, היה עלינו להתפשט שם לגמרי, להכניס את כל חפצינו לשק, למלא שאלונים ולהישאר כך בעמידה , בקור , כל הלילה.

אחר כך התקלחנו , וניתנו לנו סמרטוטים שונים כדי התלבש בהם. לנו , הילדים נראה הדבר מצחיק, כי אחדים מאתנו נראו כמחופשים, שאינם דומים כלל לעצמנו. כל העניין נראה לנו אז כמו חגיגת פורים.

הוכנסנו באושוויץ לאגף המכונה "מחנה המשפחות " למען האמת , כולנו היינו צריכים להישלח לתאי הגזים ב6 ביוני , שנת 1944, כי כבר חלפו ששת החודשים שניתנו לנו. אבל רק כעבור חודש נערכו הסלקציות .

הגברים והנשים, שהיו מסוגלים לעבוד , נשלחו למקום אחר. במקום נותרו רק הזקנים והילדים. ברגע האחרון נעשתה סלקציה נוספת : קבוצות של 70-80 ילדים בני 12 עד 16 . אני הייתי באחת הקבוצות הללו , הוכנסנו למחנה הגברים.

הגעתי ליחידה שכונתה "עגלה נוסעת" . היתה זו עגלה , שנמשכה בידי עשרים נערים . כך עלה בידי לראות את כל פינות מחנה אושוויץ . כך ידעתי בדיוק מה קורה באושוויץ . נכנסנו גם למחנה הנשים ולעתים קרובות – גם לכבשנים . עבודתנו היתה חלוקת שמיכות ולבנים. אבל ראשית כל היה עלינו להעביר לשימוש שוטף של המחנה חלק מן העצים , אשר שמשו בדרך כלל להסקת הכבשנים- בשביל שריפת הגופות. אני זוכר שיום אחד אמר לנו "קאפו" וינטר : "בנים , כבר גמרתם להעמיס , עכשיו אתם יכולים ללכת להתחמם קצת בכבשנים, כרגע אין שם אף איש אחד" .

כך אירע , שיכלונו לבקר בתאי-הגאזים , בכל מתקני במשרפה התת-קרקעית מספר 2 . היינו צעירים וכל דבר עורר בנו עניין . פעם אחת אמרתי לאחד מאנשי "הזונדר-קומנאדו" " ספר לי הכול , אולי , בכל זאת אצליח לצאת מפה חי , ואז אכתוב עליכם" .

הוא צחק מולי והסביר , שמכאן אף איש אינו יוצא חי,  ובכל זאת הסביר לי הרבה דברים מחרידים.

מכל קבוצת הנערים הקטנה , שניצלה בהתחלה , נותרו בחיים לאחר המלחמה 15 ילדים. כל השאר הומתו בתאי הגזים.

סולידריות בין הנערים באושויץ 

אני רוצה לספר עוד דבר אחד על אותם הימים: הפרידו אותנו מהורינו . ידענו בדיוק באיזה יום הם יובלו לכבשנים. אני חושב , שיכולנו גם לראותם בדרך שהוליכה לשם. אבל אף ילד אחד לא היה מסוגל לבכות. דבר מה נשבר בקרבנו. לא היינו עוד אנחנו עצמנו.

הילדים  ביחידת "העגלה הנוסעת" התקשרו מאד זה לזה. אני עצמי הייתי מוכן לתת את חתיכת הלחם האחרונה שלי לחבר שלי וידעתי כל הזמן , כי הוא היה נוהג עימי בדיוק כך. כשקדחתי או שלשלתי, המיר חברי את מנת המזון שלו באספירין או בגלולות אחרות\ ובכך הציל את חיי.

מקור וקרדיט :

אינגה דויטשקרון , בדמי ילדותם : ילדים בגיטאות ובמחנות ריכוז, ספרית מעריב, 1979

 

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *