יהודה גראי , נער בן 16 , הישרדות במחנה קאופרינג (ב')

134

רקע היסטורי

עם התגברות המלחמה האווירית של בעלות הברית נגד מפעלי תעשייה צבאיים גרמנים בשנת 1943, האס אס ומשרד החימוש הגרמני החלו להאיץ את הבנייה של מפעלים תת-קרקעיים גדולי-ממדים, תוך שימוש במספר גדול של עובדים ואסירי מחנות הריכוז. מאות מחנות לוויין, שצורפו למחנות ריכוז נאציים גדולים, הוקמו ברחבי הרייך הגרמני בשנים 1944-1945. האסירים נאלצו לחפור בתוך הרים או מערות כדי ליצור מערכות עצומות של מנהרות, שישמשו כמקום מוגן למפעלים מפצצות בעלות הברית. אלה ששרדו משימות אלה שימשו בדרך כלל ככוח עבודה לבניית כלי נשק חדשים, כמו מטוס הקרב מסרשמיט Me-262 והטיל הבליסטי V-2.

על מנת לשכן את עובדי הכפייה, הקים האס-אס בקרבת אתרי התעשייה בבוואריה שתי מערכות מחנה גדולים, מולדורף וקאופרינג, כמחנות משנה של מחנה הריכוז דכאו. אסיריהם נועדו לספק את העבודה הדרושה להקמת מתקנים תת-קרקעיים על מנת לייצר מטוסי קרב באזור לנדסברג. האזור נבחר בין השאר בשל ההרכב הגאולוגי החיובי שלו לבניית מתקנים תת-קרקעיים ענקיים, שהיו אמורים להיות מבודדים על ידי 9-15 מטר של קירות בטון עבים.

ב-18 ביוני 1944 הגיע לקאופרינג המשלוח הראשון מממחנה ההשמדה אושוויץ ובו 1,000 אסירים יהודים מליטא. באוקטובר 1944 הגיעו משלוחים גדולים של יהודים מפולין, הונגריה, רומניה וצ'כיה, רובם אושוויץ.

הנער יהודה גראי, בן 16 ,  היה אחד מאותם 1000 אסירים שהגיעו לקאופרינג ממחנה אושוויץ , והוא כותב על כך בזיכרונותיו :

"היה זה מקום גרוע יותר מאושוויץ. "

העבירו אותנו להעביר שקי מלט מקרונות המשא אל ירכתי המחסנים הנמצאים במרחק מאות מטרים. משקלו של כל שק כזה כחמישים קילו. עבודת פרך היא להרים את השקים ולהטעין אותם על הגב מבלי שייקרעו, אך לא פחות מזה קשה עצם הובלתם . בני-האדם שטופי-הזיעה היו מותשים. הרגליים רועדות מרוב מאמץ תחת הגופות המתנודדים בשל כובד המשא.  עבדו פה בחורים מבני 16 עד 18. משקל גופם הגיע בקושי לארבעים-וחמישה קילו. העבודה נמשכה ללא הרף וללא הפסקות יותר משתיים-עשרה שעות ביום או בלילה.

על מנת לזרז את העבודה בהעברת שקי המלט הכבדים היינו כל פעם מוכים בקת הרובה של איש האס.אס. כל זה נמשך מדי יום ביומו, שתים-עשרה שעות ביממה. עיר התעשייה החדשה של הנאצים נבנתה יומם ולילה בעמלם הנורא של אלפי שבויים ואלפי אסירים , עובדי כפייה . היא נבנתה במחיר דמנו.

כל ניסיון להתחבא היה כרוך בעונש מוות , ואף על-פי-כן ניסינו מדי פעם בפעם למצוא לנו מיסתור. אני גיליתי תחבולה מוצלחת , שהוכיחה את עצמה. תחבולה זו למדתי בבאושטלה אחר. כאן טרם הכירו אותה. בהגיעי אל הערימה הגדולה של מחסן שקי המלט , הייתי קורע את אחד השקים , מרוקן אותו מן המלט, נכנס לתוכו ושוכב לישון. ידעתי – אם אתפס , יקיץ עלי הקץ. אבל  הייתי מותש ולא פחדתי מגורלי.  האחראי הגרמני לא שם לב למתרחש יתר-על-המידה וכך יכולתי להסתתר ולשקוע בשינה קלה. מובן שדבר זה אירע בשעה התשיעית של עבודתנו , כאשר כל מנהלי העבודה הגרמנים וכל האחראים , לרבות אנשי האס.אס . היו כבר עייפים והשגחתם התרופפה. ואולם בסופו של דבר התגלתה התחבולה, שכן גם אחרים החלו לחקותה. בשבע עיניים עקבו מעתה הגרמנים אחר מעשיו של כל אחד. "

מקור :

יהודה גראי , סיפור הישרדות , הוצאת רשפים , 1986 .

הערת  המערכת : ד"ר יהודה גראי היה בזמנו מבכירי הרופאים הפסיכיאטרים בישראל נולד בהונגריה בשנת 1928 . בוגר בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית.

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *