יהודה ניר , ילד בן 12,   במילכוד התדמית הארית

184

יהודה ניר , ילדות אבודה , מקור תקשורת , 2007

יהודה ניר חווה ילדות מאושרת ובוטחת בפולין עד גיל 9. מאז, במשך שש שנים, היו חייו רצף מסויט של אימת מוות, התייתמות, בריחה והסתתרות.

ד"ר יהודה ניר מתאר בספר את ימי הכיבוש הסובייטי בלבוב (השנתיים שלאחר הסכם מולוטוב-ריבנטרופ), המרת הזהות שלו ושל אמו ואחותו לפולנית נוצרית, כניסת הגרמנים, השתוללותם של האוקראינים, הירצחו של האב, בריחה לקרקוב ואחר כך לוורשה. בסוף הוא משחזר את השתתפותו במרד הפולני רב התעוזה אך הכושל, שהסתיים בניסיון הימלטות דרך תעלות הביוב.

לאחר המלחמה עלה ניר עם אמו ועם אחותו לישראל, שירת במלחמת העצמאות ובצה"ל, חזר לאירופה ללימודי רפואה, השתלם בפסיכיאטריה בארצות הברית והיה יותר מ-40 שנה פרופסור לרפואה בארה"ב ( נפטר בשנת 2014 ) .במלחמת יום כיפור היה בשירות צבאי כרופא בישראל.

הנה כמה תיאורים מתוך ספרו המרתק :

ילד בן 12 במילכוד התדמית הארית

“אמה ואלה היו מודאגות מאד מהמראה שלי . הייתי חיוור מדי. הן לא אהבו את מראה השער שלי,שלדבריהן היה כהה מדי. אלה החליטה כי יש לחמצן את שערי. אף-על-פי שהרעיון זעזע אותי, שיתפתי אתה פעולה בלהיטות, מתוך מחשבה שהדבר יגרום לי להיראות ארי יותר. קנינו בקבוק ענקי של פרוקסיד ושטפנו בו את שערי. איני יודע אם היה זה בגלל שלא הייינו מיומנים בכך, או בגלל איזשהי התנגדות מולדת, אך כעבור יומיים של ניסיונות הפך שערי לאדום במקום לבלונדיני. נאחזנו בהלה. שער אדום היה נדיר מאד בפולין והוא יוחס ליהודים. על פי עצתו של לודוויג קנינו בקבוק נוסף של פרוקסיד. להפתעתנו, הוא אכן הביא לתוצאות הרצויות: הפכתי בלונדיני.

עדיין לא נראיתי כילד הפולני שרצינו שאהיה, ולכן המשכנו נואשות לנסות לשנות את הופעתי. לא היה אפשר לעשות דבר בנוגע לצבע עיניי או בנוגע להבעתן העצובה. לא היו אז מנתחים פלסטיים שישפרו את עקמומיותו של אפי.

הוחלט , לכן כי אמנע מלצאת מדירת המסתור, בה התגוררנו עם תעודות מזוייפות כנוצרים,  לרחוב ואשאר בבית.

ביליתי את ימיי בעמידה מאחורי הווילון ובהתבוננות בפעילות המועטה שהתרחשה ברחוב.

רק אדם אחד ביקר אותנו מדי שבוע : אשתו של איכר מקומי , שנהגה להביא לנו כמה קילוגרמים של תפוחי אדמה, וקצת חלב.

החורף של שנת 1943 היה ארוך ומכאיב , וחימום כמעט לא היה. החלונות התכסו בכפור בתחילת דצמבר ונותרו כך עד מרס. ניתק הקשר הקלוש שהיה לי עם העולם החיצוני. אחותי אלה הייתה היחידה שיצאה, הלכה לעבודתה באפלת שעת הבוקר המוקדמות וחזרה בשעות הערב המאוחרות. לפעמים הביאה שאריות מזון מבית מעסיקיה הגרמניים ואלה היוו את הארוחה היומית שלנו.

לשאר הדיירים בקומה שלנו נאמר כי כי החדרים בקומה שלנו הושכרו לשתי נשים. משמעות הדבר  הייתה שדיירי הקומה הראשונה לא ידעו על קיומי.  היו מסתירים  אותי , חלק מן הזמן. משפחת  השוטר הפולני שהשכירה לנו הדירה לא ידעה על קיומי . לא דיברתי עם ילד בגילי מאז עזבו הרוסים , לפני שנה וחצי.

משבר חדש כבר התחיל להתרקם . שערי עורר בנו חשש הולך וגובר. הייתה זאת טעות חמורה לחמצן אותו כשהגעתי מלבוב . החמצון דרש תחזוקה תכופה ,  והשער שלי הלך וצמח, אבל לא יכולתי להסתפר אצל ספר. נזקקתי למספריים של ספר מקצועי כדי לגזור את שערי כראוי ולפי האופנה הפולנית. מספריים ביתיים בלבד לא התאימו לכך. אימא ניסתה לספר את שערי , אבל נראיתי מגוחך בתספורת החדשה עד כדי כך שהחלטנו כי אני מוכרח ללכת לספר. התברר כי ההחלטה העמידה אותנו בסכנת חיים מהותית. איך אסביר לספר את פשר שורשיו הכהים של שערי הבלונדיני? מה יגידו הלקוחות האחרים כאשר יראו את שערי בשני גוונים?

החלטנו שאנסה להיות הלקוח הראשון בבוקר כדי שכמות הצופים האפשריים תהיה מינימלית . אגיד לספר שקרה לי דבר מוזר : שערי התחיל פתאום לשנות את צבעו . אבקש את עצתו מה לעשות בעניין.

היינו מתוחים מאד בערב לפני שהייתי אמור ללכת לספר. איש מאתנו לא נרדם. קמתי לפנות בוקר ויצאתי מהבית לפני שהשוטר , שהשכיר לנו את הדירה בתור נוצרים ולא ידע על קיומי , ובני משפחתו התעוררו.

במשך שעות אחדות המתנתי, רועד מקור, בפתח כנסייה בסמוך למספרה. בשעה תשע הגיעו אמא ואחותי אלה . הן היו אמורות לצפות בי מרחוק, למקרה שתידרש התערבות חירום.

להפתעתי , כשנכנסתי למספרה הייתי שלו וקר-רוח. הספר , איש חסון בשנות הארבעים לחייו , שמח לראות לקוח שהגיע אליו בשעת בוקר מוקדמת. חום עלה מתנור ברזל שכמעט זהר . הוא נראה מופתע, וגם חשדני, כשסיפרתי לו את סיפורי. הוא מעולם לא שמע על החלפת צבעים כפי שתיארתי. הוא לא שש לספר אותי והציע שלפני-כן אגש לרופא. אמרתי לו שלא אוכל להישאר כך מכיוון שהילדים האחרים לועגים לי, וביקשתי תספורת קצוצה כדי להיפטר מכל שערי הבלונדיני. באי-רצון הוא התחיל לגזור . מאחר ששערי לא סופר כראוי במשך כמעט חצי שנה, הוא היה ארוך, והמעבר לתספורת קצוצה היה דרמתי ביותר. ככל שנראיתי מוזר בשערי הבלונדיני המחומצן , כך נראיתי ממש מפחיד בשער חום קצוץ , בקושי יכולתי להכיל את דמעותיי.

החוויה הקשה עמדה להסתיים , ואז נכנס לקוח נוסף למספרה . הוא העביר את מבטו בתדהמה מהשער הבלונדיני שעל הרצפה לשער ראשי הכהה . פחדתי שישאל שאלות אבל הוא נמנע מכך. שילמתי ויצאתי מהר ככל האפשר, כשאני מכסה את ראשי בכובע צמר סרוג.  מזווית עיני יכולתי לראות את הספר ואת הלקוח מתבוננים בי מבעד לחלון המספרה. הייתי בטוח שהם יודעים כי אני יהודי.

אחר כך נפוצה בשכונה הפולנית שמועה כי בבית המושכר מסתתרים יהודים ונאלצנו לארוז את כל הבגדים ולהימלט בלילה לעיר ורשה.

בורשה השכרנו דירה אצל גברת קרבצ'יק , שהתגוררה עם בנה הצעיר אדק.

אחותי אלה ואני השקענו מאמצים רבים ביצירת אותה תדמית נוצרית שעדיין נותרה חמקמקה. ברכות נוצריות בכל ארוחה ותפילות בכריעת ברך לפני התמונות הנוצריות הפכו להיות שגרת יומנו. בימי ראשון הלכנו לכנסייה עם בעלת –הבית שלנו, עם אחיינה מייטק ועם אדק, בן גילי. למרבה המזל, גברת קרבצ'יק העדיפה את הכנסייה הקתולית הלאומית החדשה בפולין שוויתרה על הווידוי האישי. אילו היינו הולכים לכנסייה רגילה, היינו מתקשים מאד לרמות במהלך הווידוי המתנהל בארבע עיניים. פעם בחודש אילצה אותנו גברת קרבצ'יק לעלות אתה לרגל למקום חסר-שם שנפתחה בו כנסייה חדשה. לעתים קרובות הייתה משמעות הדבר לעבור על ברכינו מתמונת קדוש אחת לאחרת, בשעה ששוקינו משתפשפים ברצפת הבטון הגסה , ומדממים.

עד אותו זמן לא הייתי מודע לתפקיד החשוב שמילאה הדת בחייהם של אנשים בפולין. אין ספק כי הלהט הדתי שלהם גבר עקב המלחמה ועקב הצורך להרגיש מוגנים בתקופת סכנה, ואולם עליי העיק מאד הזרם הבלתי-פוסק של דרישות מעין אלה.

זמן קצר אחרי שהגעתי לוורשה ביקש הנער אדק לראות את התצלום של טקס אכילת-לחם-הקודש הראשון שהשתתפתי בו בכנסייה. חרף העוני, נראה כי כל נער שגר בבניין שלנו ושהיה בקבוצת הגיל שלי, החזיק ברשותו תצלום מפואר מהטקס הראשון שלו.  חרף המחסור היה  נהוג ללבוש חליפה כהה. בדרך כלל עוטר דש הבגד בפרח ציפורן לבן, ולזרוע השמאלית נקשר סרט לבן.

הסברתי לאדק כי התצלום נותר בבית קרובי משפחתי בקרקוב, אבל התשובה לא סיפקה את אמו , שסברה כי כל ילד נוצרי חייב לתלות  את תצלום הטקס מעל מיטתו. תצלומו של אדק היה תלוי שם. אמרתי לה שאכתוב להם ואבקש שישלחו לי את התצלום. אבל כעבור שבועיים , שלא הגיע דבר . היא דחקה בי לכתוב להם שוב. משבר חדש התחיל להתרקם. אדק התחיל לקנטר אותי ולהגיד לי כי מעולם לא עברתי את הטקס הנוצרי – חרפה אולטימטיבית – ולכן אין בידי תצלום. ימים אחדים לאחר מכן כבר ידעו כל 'חברינו' בשכונה על אודות התצלום החסר. התחלתי להיות מפוחד, לא רציתי שאיש יתהה אם אכן עברתי את הטקס.

אלה אחותי מצאה פתרון לבעייה בצור האופיינית לה. היא לקחה תצלום שלי לצלם שעבד בסמוך למקום עבודתה ואמרה לו כי זהו תצלום של אחיה שמת משחפת ימים אחדים לפני טקס-אכילת-לחם-הקודש הראשון שלו.  בקשתו האחרונה של אחיה הייתה שיהיה לו תצלום מהטקס. אף-על-פי שבקשתו לא התממשה , היא רוצה שהצלם יבצע פוטומונטאז' וייצור תמונה שתנחם את אמה המסכנה, אשר דרך-אגב, הייתה אלמנת מלחמה. דמעות עמדו בעיניה של אלה כאשר סיפרה לו את הסיפור, והסיפור נגע ללבו של הצלם עד כדי כך שהציע לבצע למענה את העבודה ללא שום תמורה.

אפילו אני התרשמתי מהמוצר המוגמר . נראיתי מכובד מאד בחליפה הכחולה שמעליה הדביק את ראשי . קרוב לוודאי שתיקן את מראה עיני, אני זוכר שבתצלום המקורי חייכתי , ואילו עכשיו נראו מאושרות וחולמניות.  לא זו בלבד שהתצלום נראה מקורי, הוא היה גדול יותר וטוב יותר מכל תצלום אחר שראיתי בבניין שגרתי בו.  אני מתאר לעצמי שהצלם, שסיפורה של אלה נגע כל-כך ללבו , רצה להעלות אותי לדרגת קדוש. התצלום זכה לתגובות חיוביות מפי כולם ואפילו עורר כמה ביטויי קנאה בקרב השכנים. יוקרתי בבניין  המגורים הרקיעה שחקים , ואחותו של אחד מחבריו של אדק שלחה לי הודעה כי אני מוצא חן בעינייה.

מקור וקרדיט :

יהודה ניר. הילדות האבודה , סיפור חיים. הוצאת מקור תקשורת , בית הוצאה לאור, 2007

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *