יהודית אילן – אונדרוייזר , בת 12 , ברכבת הגרמנית האבודה מברגן בלזן

56

הגרמנים בראותם את התקדמות האמריקנים והבריטים , החליטו לסגת ולהפקיר את מחנה ברגן בלזן . אבל הגרמנים ברוב אכזריותם הפרידו בין אלו שהיו בכושר הליכה ובין אלו שהם העריכו שאין להם יכולת הליכה. כך קרה , שהלכו אבות או אמהות עם חלק מילדיהם , והיו מוכרחים להשאיר מישהו מן הילדים , או להיפך – ילדים , שהיו צריכים להשאיר מאחוריהם הורים , ובני זוג שהשאירו האחד את השני . יהודית , בת 11 ואחותה , בעצמן יתומות ממחנה ברגן בלזן לקחו איתן  ילד בן 8 שאמו נשארה חולה במחנה ברגן בלזן.

ב7 לאפריל  1945 הם הועלו לרכבת גרמנית יחד עם עוד קבוצת ילדים יהודים, ללא מזון הם נסעו ברכבת במשך שבועיים ימים.

כותבת יהודית בספר זיכרונותיה :

הגרמנים הסיעו את הרכבת יותר ויותר לתוך החזית. כל הזמן מזרחה , מזרחה , עד שהגענו בסופו של דבר גם לברלין עצמה, ועוד המשכנו גם משם מזרחה עד שלבסוף שוחררנו על ידי הרוסים.

את אותם שבועיים ברכבת עברנו מהפצצה אחת לשנייה , ובילינו את רוב זמננו באזעקות ובהסתתרות מהפצצות….

בזמן האזעקה ניתנה לנו הברירה להחליט בעצמנו אם להישאר ברכבת ולשכב על הרצפה , או  לצאת החוצה ולשכב על האדמה. כל אחד עשה כפי כוחותיו , וכפי שחשב ליותר בטוח. הרוב בחר לצאת החוצה. לנו לא היה הרבה מה להתלבט, כי אני הייתי תשושה  מרעב ולא יכותי לרוץ או אף ללכת מהר- ועלולה הייתי להיפגע לפני שהיה סיפק בידי להגיע למקור מסתור. כך ביליתי את רוב זמני ברכבת בשכיבה על רצפת הקרון, מתחת לספסל שלי, בזמן האזעקות. רק במקום אחד אמרו לכולם לצאת מן הרכבת , כי ההפצצה הייתה במיוחד כבדה ומסוכנת. שם גם אנחנו יצאנו החוצה. זה היה מקום בעל חשיבות אסטרטגית – לונבורג שמו . ואני זוכרת  שיצאנו החוצה, ומצאנו את עצמנו בתוך יער מקסים ביופיו, ומפורסם על כך. עצים גבוהים ויפים ניצבים בצפיפות על אדמה מכוסה כולה בצמח אדום-סגול. אזור יפה טבע זה משתרע למרחקים  ולמעשה גם שטח מחנה ברגן-בלזן כלול בו .

שכבתי לי שם על האדמה , כאשר למעלה משמים נפלו פצצות כמו נקודות כסף, מראה דמוני ממש, אשר נראה לנגד עיני גם ברגע זה.

פתאום קראו לנו הגרמנים לחזור מהר ולהיכנס לרכבת , וזו התחילה מיד לזוז, ואכן באותו רגע שעזבה הרכבת , פגעה פצצה בפגיעה ישירה בתחנה וזו כולה התפוצצה ועלתה השמימה. ואנחנו, כפסע היה בינינו ובין התפוצצות זו.

עד כדי כך קרובים היינו , שהקרון האחרון של הרכבת עוד נפגע בקצהו , אבל לרוב מזלנו לא התפוצץ .

בוודאי תשאלו , במיוחד בקשר לסיפור זה , כיצד לא פגעו בנו כוחות בעלות הברית בהפצצותיהם – במכוון , בראותם למעלה רכבת גרמנית לכל דבר ?  התשובה על שאלה מתבקשת זו היא שהגרמנים ש"ניהלו" את הרכבת שלנו – ארבעה אנשים בסך-הכול, וכבר לא מסוכנים בשלב זה של המלחמה , באשר הם כבר ידעו היטב שמשחקם נגמר- "דאגו" לנו , וכמובן בראש ובראשונה לעצמם. הם שמו מעין דגל לבן, אות הכניעה הבינלאומי, על כל אחד מקרונות הרכבת. הם , כאמור , דאגו להצלתם,  והדגלים הלבנים היו מספיק בולטים כדי להיראות מלמעלה . אחרת אי-אפשר להסביר את העובדה שהרכבת לא הופצצה, כאשר היא עברה במקומות האסטרטגיים ביותר בגרמניה בתקופה של הפצצות מסיביות בלתי פוסקות.

אבל לא כל הילדים החזיקו מעמד ברכבת . לא היה מזון ולא תנאים סניטריים , לא בתי שימוש ואפילו לא מים.  התוצאה היתה שלאורך מסעה של הרכבת הלכו לעולמם ילדים וגם מבוגרים. ביניהם אני זוכרת את  מנת הסבל האחרונה של הילד היהודי שהיה איתנו בקרון – רפאל דסברג ז"ל , בנם הקטן של איזה והרב שמעון דסברג הי"ד , ילד עדין נפש היה ורך בשנים – טרם מלאו לו תשע שנים.  כולנו  ראינו את סבלו , יום אחר יום, ממחלת הדיזנטריה, עד אשר לבסוף לנגד עיני שתי אחיותיו ואחיו הגדולים ממנו , ולנגד עיני כל הילדים והמבוגרים שהיו שם בקרון הצפוף , עצם את עיניו לתמיד…

ביום ה22 באפריל 1945 הגיעה הרכבת ליער עבות אחד – ושם נעצרה. ביום זה הודיעו לנו הגרמנים הממונים על הרכבת , שכאן הרכבת תישאר ולא תמשיך לנסוע! עוד מעט, כך אמרו , יפוצצו את כל הגשרים בסביבה כדי למנוע את התקדמות האויב , ועל כולנו לצאת עם מיטלטלינו ולהמשיך הלאה ברגל ! הרוסים הגיעו באותו הלילה  לכפר הקטן בשם טרייבץ שעל ידו עמדנו , כבשו את הכפר , תפסו את הרכבת ואת הגרמנים שהיו בתוכה – ואותנו שחררו!

ואנחנו – אחרי חמש שנות מלחמה , ואחרי כל מה שעבר עלינו במחנות הריכוז – היינו חופשיים !!!!

מקור וקרדיט : יהודית אילן -אונדרוייזר, זכרונות מימים אפלים: קורות ילדה אחת מגולת הולנד בימי השואה , הוצאת עקד, 1992

ראו גם :

הרכבת האבודה מברגן בלזן לטרביץ – ויקיפדיה

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *