יהודית ברעם, ילדה בת 5 , במסע מפרך בטרנסניסטריה, רומניה בתקופת השואה

461

"משבר הקורונה לא מזכיר שום אירוע אחר בהיסטוריה, כי דבר עולמי כזה לא קרה אף פעם. אני מרחמת על אלה שאין להם עבודה ולא יכולים להתפרנס. כעצמאית לשעבר, אני יודעת שלאנשים יהיה קשה להרים את הראש ומאיפה בדיוק יהיה לביטוח הלאומי מאיפה לשלם את הכסף? מאוד מדאיג אותי מה יהיה מחר.

"היה לי סדר יום עמוס לפני שניתנו ההנחיות לא לצאת מהבית. הקמנו את מועדון ה-50 פלוס ואנחנו נפגשים כל שני ורביעי, ויש גם טיולים והרצאות טובות. ראיתי אנשים כל יום. עכשיו ביטלתי את המנוי להיכל האמנויות, כי הפעילות שם נפסקה. אני לא טיפוס של לשבת בבית – במסגרת העבודה טסתי לתערוכות בעולם לפחות פעמיים בחודש, כשהייתי אחראית על מרקס אנד ספנסר.

"אז אני בוכה על מה שקורה לכולנו ולא לי ספציפית. אני לא פוחדת על עצמי. יש לי לחצן מצוקה של נטלי, שבחיים לא לחצתי עליו, ואני אסתדר. אני לא נכנסת ללחץ כי עברתי מספיק בחיים.

"נולדתי בבוקובינה באוקראינה. ב-1941, כשהייתי בת חמש, החיים שלנו התהפכו. באחד הלילות רצחו את אבא ואת הדוד שהתארח אצלנו בבית. אמא, אני, אחי ושתי האחיות שלי הלכנו 1,000 ק"מ בחורף, בשלג, בגשם ובבוץ, כשנשלחנו למחנה הריכוז טרנסניסטריה, ובדרך הכניסו אותנו לרפתות ולולים ללא גגות, ככה עשרות ילדים מתו בדרך. כשהגענו לנהר, הגרמנים היו אמורים לעבור על הגשר, אז הכריחו אותנו לחצות את הנהר ברגל. אני ניצלתי כי דוד שלי לקח אותי על הכתפיים, הרבה אחרים טבעו. היינו במחנה הריכוז ארבע שנים, עד שהגיעו הסובייטים. לידי מתו דודים ודודות, סבא וסבתא שכבו לידנו ללא רוח חיים, עברנו דברים נוראיים עד שברחנו ליערות. הרוסים תפסו את אחי הגדול, שהיה בן 16 וחצי, גייסו אותו לצבא והוא נפל בקרב על ברלין. נשארנו אמא ושלוש בנות.

"בארץ, גדלתי בכפר נוער דתי. היה לי עסק לבגדים ואחר כך הייתי קניינית של המשביר. אני גרושה פעמיים, החיים הזוגיים שלי לא צלחו, אולי כי לא הייתי אדם מספיק נחמד בגלל הילדות. יש לי שני ילדים וחמישה נכדים ואני גרה בהרצליה. מגיל 42 אני לבד, מפרנסת ומטפלת בהכול. ידעתי שאני צריכה לדאוג לפרנסה של הבית, לילדים, שאם לא אהיה עצמאית ואסתדר לבד, אף אחד לא יעזור לי – וככה זה גם עכשיו.

"אני מקבלת רנטה מהגרמנים, קצבה, פנסיה, מסתדרים. לי יהיה מה לאכול, אבל יש כאלה שלא. בעיקר אלה בני 60 פלוס שהייתה להם משכורת ועכשיו הם לא יכולים לקבל שום עזרה מעבר לקצבת הזקנה שלא מספיקה לכלום. אם הייתי יכולה לתרום, הייתי תורמת.

"הילדים נורא לחוצים. אם אני לא עונה לטלפון, הם מיד מזעיקים הליקופטר. מה זה הדבר הזה? אז לא רציתי לענות לשיחה עכשיו, מה קרה? הנכדים לא באים, אבל שומרים על קשר בווטסאפ. עוד מעט ליל הסדר ועד לפני כמה שנים עשינו אותו אצלי, ואז הילדים החליטו שאני זקנה מדי בשביל זה, אז כל שנה אנחנו הולכים למקום אחר. פעם אצל הבן, פעם אצל הבת, המחותנים. ואני אומרת להם, ‘המצווה הכי גדולה שאתם יכולים לעשות זה להשאיר אותי בליל הסדר בשקט, בבית'. האם יצא לי השנה טוב? לכי תדעי מה הם יעשו.

"הנכדה הקטנה מתקשרת ואומרת, ‘סבתוש, למה את לבד?', אבל אני לא מרגישה בודדה. אני קוראת ספרים, יורדת לעשות קניות. יש כאלה שמתלוננים, אני לא. כרגע הכול מעורפל, כמו ענן שחור מעלינו, אבל לא אותו ענן שחור מהמלחמה. אז זה היה נגד היהודים; היום, המגפה הזאת פוגעת בכל העולם. נצא מזה, נתגבר ויהיה בסדר. אין בי פחד. אני כבר עוד מעט בת 85, כמה שנים עוד נשארו לי? אני פוחדת על כל עם ישראל".

מקור : עיתון גלובס

1

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *