יהודית שדה (בראון), ילדה בת 10 באושוויץ A 26840

74

יהודית שדה נולדה בסלובקיה. שרדה יחד עם אחיה ואמה. אחרי שהות באושוויץ עם אחיה, אמה וסבתה, ב־1942 החל מסע ההישרדות של משפחתה ברחבי אירופה, בסופו ניצלה הודות לתושיית האם. אביה נפטר במחנה מטהאוזן בסוף המלחמה, לפני שהתאחדו. עלתה לארץ עם עליית הנוער בגיל 15. מתגוררת בקריית־מוצקין, נשואה, אם לשניים וסבתא לנכדים.

רגשות: "אני עטופה. הקפאתי את הרגשות ואני מפשירה אותם רק כשאני צריכה אותם. הקפאתי, כי זה בלתי אפשרי. הגענו לאושוויץ ב־3 בנובמבר, היינו בטרנספורט הראשון שלא שרפו. הפסיקו את הקרמטוריום. לכן שרדתי, אחרת לא הייתי שורדת. הייתי ילדה.

התחילו לעשות לנו את המספרים. אמא הלכה לפניי, היא רצתה להראות לי שזה לא כואב ואמרה 'תראי יודיתק'ה, זה שום דבר'. הכל מסביב כל כך כאב, שכבר לא כאב. הנשמה כבר לא כאבה. אמא קיבלה סיומת 39 ואני 40".

סבתא: " סבתא הייתה בבלוק לידי, והייתי כל הזמן בבלוק שלה. סבתא הייתה בת 69, היא הייתה חולה ולקחו אותה לבית חולים. כבר אין סלקציה. ואני באה לשם ומוצאת אותה. אהבתי אותה כל כך. ואני מסתכלת עליה, ויש לה צבעים משונים. פתאום היא אומרת לי 'יודיתק'ה, פוצצו קודם את הקרמטוריום אז היו כל מיני אבנים, קחי לבנה לקינדר בלוק ותחממי שזה יהיה חם־חם־חם', כי אצלנו חיממו. אני חוזרת, הלבנה הייתה חמה — והמיטה ריקה. התחלתי לצרוח כמו חיה פצועה וחיפשתי אותה. היא ידעה שהיא גוססת ושלחה אותי כי לא רצתה שאראה אותה מתה".

אבא: " אבא בטוח היה נשאר בחיים. איש מהעיירה שלנו פגש אותו יום לפני השחרור, במחנה מטהאוזן, והוא אמר שאין לו בשביל מה לחיות, כי 'צעדת מוות יהודית לא יכולה לעשות'. הוא הניח שאמא שלי לא חיה ואחי גם לא יכול לצעוד.

הייתי בת 10, אחי בן 13. אבא התייאש. זו הייתה אבידה גדולה".

מקור וקרדיט :

נותרנו ספורים – חלק ב'

חן קוטס

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *