"יום אחד קילפתי את הצבע מהקיר כדי לאכול אותו"

244

רק לומר תודה, ושוב תודה – אידית רוזנברג

מאתאידית רוזנברג (קאהן)

ארץ לידההונגריה Hungary

האמונה האיתנה היא בשבילי אחד הניסים הכי גדולים של השואה

שמי מינדל אידית שרה רוזנברג, מבית קאהן. נולדתי בערב פסח 1936 בבודפשט, הונגריה. אח שלי נולד שנתיים אחריי. האח הצעיר שלי כבר נולד אחרי השואה. במלחמת עולם השניה הייתי עם אימא שלי בבודפשט. היו לנו ניירות ״אריים״ (אישור שאני מגזע הארי) מזויפים. אבא שלי הסתתר ביער עם הצוענים ואח שלי היה בכפר, בבית של גויים טובים שהסכימו להסתיר אותו.

הייתי בת 5 בשואה ואני לא זוכרת הרבה. אני זוכרת שזו הייתה תקופה נוראה ומפחידה ושהייתי מאוד מאוד רעבה ברמה שהיום אף אחד לא יכול להבין מה זה אומר להיות רעב. יום אחד קילפתי את הצבע מהקיר כדי לאכול אותו… אני זוכרת כשקיבלנו את ההודעה שגרמניה הפסידה ושהונגריה משוחררת, היינו ברחוב. הדבר הראשונה והמיידי שאימא שלי עשתה, היא הוציאה מהכיס מטפחת מקופלת וכיסתה את הראש. רק שנים אחר כך הבנתי את עוצמות הנפש שלה שכל המלחמה הייתה עם מטפחת בכיס כדי שתוכל שוב לכסות את שיערותיה בשניה שזה כבר לא יהווה סכנת נפשות.

דבר נוסף, שרק הבנתי את העוצמה שלה שנים לאחר מכן ושאני לא אשכח עד יומי האחרון, הוא המראה למחרת השחרור בבוקר, כשאבא שלי לוקח את השקית של הטלית והתפילין ויוצא מהבית להתפלל. הוא המשיך מהמקום בו עצר לפני השואה, כאילו לא קרה כלום. האמונה האיתנה הזאת, שיהודים חזרו להתפלל בבוקר למחרת השחרור, זה בשבילי אחד הניסים הכי גדולים של השואה.

אבא שלי הלך להתפלל ואנחנו הלכנו לבית ספר. זה הכל היה באותו בניין. כמה ילדים יהודים כבר היו בבודפשט ששרדו ושהיו במצב שיכולים ללכת לבית הספר?? היינו בכיתה כמה בנות. עם חלקם שמרתי על קשר עד היום. המורה שואלת את שמי ואני אומרת מריה. היא שואלת שוב ואני עונה שוב. זה היה השם שלי בתעודת הזהות המזויפת שלי. בהתחלה כששאלו אותי את שמי, תמיד אמרתי מינדו. זה היה מסוכן!! יום אחד אימא שלי הסתכלה לי בעינים במבט חודר, נתנה לי סטירה (היחידה שאני זוכרת שקיבלתי ממנה במאה שנות חייה) ואמרה לי: "מהיום את מריה". לא הבנתי מה היא רוצה ממני אבל הבנתי באופן ברור שאני כבר לא מינדו אלא מריה, ועכשיו כאן בכיתה אני עונה לשמי. המורה הבינה מה שאני אז לא הבנתי… היא ניגשה אלי. דמעות רותחות זלגו מעיניה, היא ליטפה וחיבקה אותי ואמרה בחום: זה נגמר. יש לך שם יפה. את מינדו.

חיינו בבודפשט תקופה. קשה לי לזכור בדיוק כמה זמן. קם הקומוניזמוס (קומוניזם) וההורים שלי ברחו מהונגריה לווינה. שם גדלתי ושם נולד אחי הקטן. ההורים שלי היו חרדים אבל שלחו אותי לבית ספר של הסוכנות. היה להם מאוד חשוב שאדע עברית ואני אסירת תודה להם עד עצם היום הזה. אין הרבה אנשים בגיל שלי שגרים בחו"ל ויש להם עברית טובה. את החינוך התורני המוסרי והערכי ההורים שלי נתנו לי. אבל את השפה למדתי בבית הספר.

בגיל 18 פגשתי את בעלי שהיה 15 שנה יותר מבוגר ממני. אלו היו זמנים אחרים – לא הסתכלו על גיל… התחתנו. הקימו בתים ודורות המשך. בעלי היה אדם מיוחד מאוד. הערכתי ואהבתי אותו כל חיי. הוא נפטר לפני 15 שנה והוא חסר לי כל יום. לפני הקורונה, עם המטוס האחרון, הגעתי לישראל ומאז אני גרה פה. אני נהנית כל יום מחדש שאני הולכת ברחוב והכל כשר… מסתכלת מסביב, הכל בעברית… כשהתאשפזתי בבית חולים והייתה מזוזה על דלת חדרי במקום (בחו"ל) צלב מעל מיטתי, והצוות הרפואי מדבר בשפת ״ב״ה״ ו״בע״ה״ הרגשתי עד הסוף שכאן אני בבית. ב״ה היו לנו חיים טובים ומאושרים בחו"ל ולא היה חסר לנו כלום, אבל כאן בארץ ישראל זה המקום שלנו ופה אני שמחה להישאר לכמה שנים טובות ויפות שהבורא יתברך שמו בחסדו יתן לי. הבת היחידה שלי גרה פה וחלק מהנכדים והנינים ואפילו יש לי כבר בן נין אחד.

מה עוד אפשר לבקש מבורא עולם? רק לומר תודה ושוב תודה ושוב תודה!

מקור וקרדיט : הקשר הרב-דורי : מאגר סיפורי מורשת

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *