יום ראשון הארור

455
 

מחנה פלשוב , 1943

אחת העדויות המזעזעות ביותר על  גורלם של ילדים בשואה , עדותו של לאון מילרד , נער יהודי במחנה פלשוב שנקלע למחזה אימים ומייסר עד היום.
"צעקות הגסטפו הקוראות לנו להתאסף במהירות נשמעו לפתע פתאום ברחבי המחנה. צמרמורת עברה בכל גופי . חוסר האונים המשווע ואבדן העשתונות שפקד אותנו מטריפים היו את הדעת. אובדי עצות ורועדים מפחד, ניסינו לנחש מה עומד לקרות, כאילו מבקשים היינו לאמוד את סיכויינו לעמוד בפרץ, אך איש מאתנו לא יכול היה לצייר בדמיונו את מה שמתכנן לעולל לנו אמון גת האיום.
הגרמנים פקדו עלינו להתייצב בתוך דקות במגרש המסדרים רחב הידיים, כשהם מכתרים אותנו במהירות מכל עבר ומשסים בנו את הכלבים המאיימים להסתער עלינו ולנעוץ בנו את שיניהם המחודדות. ללא שהיות ובריצה מבוהלת הסתדרנו בסדר מופתי, ללא תזוזה וניע , ממתינים בדריכות ובחשש גדול לבאות.
עמדנו נרעשים ומתוחים מול שורות אנשי הס"ס הסוגרים עלינו מכל עבר. לבי הלם בחוזקה !! מה הם מבקשים מאתנו הפעם ? המתח הלך וגבר . אחזתי בחרדה בידו של אבא העומד לצדי להגן עליו מפני כל צרה, אך כלום אוכל לעשות כן ?
שמועות שונות על הגזרה החדשה שאמון גת עומד לגזור עלינו עברו בלחש ובמהירות מפה לאוזן, אך מי יודע אם נכונות הן או לאו?
אחוז חרדה הבטתי אובד עצות בחיילים  הנאציםעל מדיהם הירוקים המבהיקים , הממתינים בקוצר רוח לפקודה עלומה ומתנועעים במקומם בחוסר סבלנות. הוי , כמה יוקדת השנאה אלינו בלב שובינו  המתנשאים . נראה כי מבקשים הם להתחיל במלאכה, ומדי פעם העיפו לעברנו מבטי בוז ותיעוב בסוקרם את נתינהם הכנועים.
את חייו של מי הם עומדים ליטול היום?
 עוד אנו ניצבים דרוכים על מקומנו, הבחנתי בקבוצת עובדים העוסקת בהתקנת רמקולים רבי עוצמה, שבאמצעותם החלו להשמיע מנגינות ושירים מוכרים. המתח הגיע לשיאו.  הדם הלם ברקותי: מה הם מכינים לנו עכשיו? במה יפתיעו אותנו הפעם ?
התמונה התבהרה עד מהרה , לפתע נשמעה מפי קצין הגסטפו שעמד בראש החיילים צווחה מקפיאת דם : "הילדים" !
עיני יצאו מחוריהן בהביטי בתדמה במתרחש: החיילים , מלווים בצלילי המנגינות הבוקעות  מהרמקולים , החלו לנוע ממקומם לעבר צריפי הילדים שהובאו עם הוריהם מגטו קרקוב.
חמושים בנשק ובאלות ומסתייעים בקאפו היהודים ובכלבי הציד החושפים את מלתעותיהם , הם פתחו במבצע לחיסול  הילדים וביקשו להשלים במהירות את המלאכה. בצעקות ובמכות הם גררו מהצריפים את הילדים הרכים וחסרי הישע בבקשם להפריד אותם מהוריהם לעולמים.
לא יכולתי להאמין למראה עיני. בלב דווי צפיתי בילדים הקטנים , שבכיים נשמע למרחוק. " אבא" "אמא" זעקו באימה, מפנים אלינו מבט קורע לב ומתחננים כי נושיע אותם מציפורני החיילים האימתניים. אך מה יכולים אנו לעשות ?  אבא ואני , מרעידים בכל איברנו וחונקים בגרוננו את השאגה. קצרה ידינו מהושיעם. והרי אפילו יד לא נוכל להושיט לעברם של הילדים התמימים ואת  רוחם כלום נוכל לחזק?
בעיניים דומעות הבטתי בקלגסים הבריונים והגסים המכתרים את הפעוטות ומובילים אותם בצעקות ובדחיפות היישר אל הקרונות.
ההורים המבוהלים חדלי אונים, זועקים עד לב השמיים ורצים בטירוף הדעת אל ילדיהם בבכי תמרורים ובצעקות שבר מחרידות שברקע מתנגנים כל העת השירים והמנגינות.
..ואנשי הגסטפו אטומי הלב, אלה מסתערים ללא הבחנה על ההורים המתמוטטים למול עיני הילדים וגוררים אותם ללא ניד עפעף חזרה אל השורות. "לשמור על הסדר", "לחזור לשורות" צווחים וצורחים כשהם חובטים באכזריות וללא רחם בהורים הזועקים.
המחזה המזעזע הקפיא את דמי.
התבוננתי בילדים הבוכים ההולכים אל מותם. ילדים רכים , חפים מכל חטא, הצועדים אל התהום הפעורה, נעקרים באכזריות לעד מהוריהם. בעודם נגררים באכזריות לעד מהוריהם . בעודם נגררים באכזריות בידי החיילים החמושים הם מפנים ברגעיהם האחרנים את ראשם וידיהם אל הוריהם מתחננים לעזרה ולישועה וזעקות התחינה שלהם קורעות את הלב. והוריהם הנואשים אובדי עצות, גועים בבכי גדול ומתפלצים מכאב בראותם את ילדיהם בדרכם האחרונה. ואנו העדים למחזה האימים המעורר אימה, אף אנו בוכים ומתענים עמם.
אט אט החלו הילדים להתרחק מעינינו הנדהמות, הלכו ונבלעו בתוך קרונות הבהמות שההבכי המר וזעקות השבר של ההורים מתערבבים במוזיקה הקצבית הרועשת ובמנגנינות הרועמות.
ואני צעיר הייתי מכדי להבין את גודל האסון שפקד את ההורים האומללים, בגילי עוד לא השכלתי להבין עד תום רגש של הורים כלפי ילדיהם העוללים. כהלום רעם הבטתי באמהות ובאבות שבאחת חרב עליהם עולמם . וכי אפשר כלל לנחם שברי אדם אלה המתענים בייסורים?
צווחת האמהות לא פסקה אף לרגע. מיטרפת הייתה בחלל וכמו עד לב השמים הגיעה. זעקה מפלחת לבבות אנוש – האם ניתן  לתאר אותה במילים ? והיו גם מבין ההורים שבחרו לרוץ , אחוזי אמוק, אל בין הקרונות ולסיים את חייהם עם ילדיהם הנסערים. ואחרים פרצו בצווחות מרעידות כשהם פושטים ידיים מעלה בבקשה ובתחינה לרחמי שמיים, אך בקשתם לא נענתה. והיו אף הורים שנפשם נטרפה עליהם ובהו במתרחש בלא להבין כלל את פשרו של המעמד המזעזע.
כואב ומבוהל עמדתי לצדו של אבא הרועד בכל איבריו, התבוננתי בפניו המתעוותים מצער, וגרונו נחנק מפני הדמעות שמתרגשות בו ועולות. אבא, היקר לי באדם, לא פסק ללטפני בידיו החמות, כאילו הוא מבקש לגונן עלי מפני הזוועות והעוולות. צפינו המומים במראות המזעזעים . שפתונינו חשוקות . מחרישים היינו , אך בקרבנו בוערים לשווא באש הנקמה למראה ההורים המתייסרים .
" ריבונו של עולם" , לחש אבא כשראשו מורכן  וכולו חלחלה ," "הייתכן סבל גדול מזה של הורים " ?
דלתות הקרונות נסגרו על הילדים הזועקים , ואט אט התרחקו ונעלמו מעינינו . המנגינה נחלשה בהדרגה לבסוף פסקה כליל, ורק הד הזעקות של הילדים המשיך להדהד ולהכות באוזינו עש שגווע לעד.
 מקור וקרדיט:
אריה ( לאון) מילרד, הקפיצה הגורלית, המאבק לחיים של צעיר יהודי בדרוהוביץ ובמחנות,  יד ושם, 2006 .

הקפיצה הגורלית – חנות יד ושם

 

        

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *