ביום ראשון בבוקר רצנו. ידענו שעוצרים אנשים צעירים וילדים ונכנסנו בלא התחשבות בפחד של דורה. ברגע האחרון קראתי לה היסטרית כשראיתי את הרעד הלא טבעי שלה. "אני מפחדת כל כך, פשוט אני מתכווצת" – אלו היו מלותיה האחרונות. עניתי לה שגם אני כך, למרות, שהייתי רגועה לחלוטין. ניסיתי להוסיף לה אומץ ואמרתי – אבא אתך ואני. היא נכנסה ראשונה. קיבלה C. שינו ל B ושוב ל C. אבא אמר משהו וכמעט שגם אותו עצרו. והגיעה העת שעליה לא ניתן לכתוב. ייאוש: מה יעשו בהם? ותקווה. מובילים אותם לרודולפסמיהלה (טחנת רודולף). ייאוש. ייבחרו או לא? ארבעה ימים וארבעה לילות ללא סוף עברו בין ייאוש לתקווה. הגיעו מכתבים שבין תחינה לעזרה ושחרור לבין ניסיון לעודד אותנו. "היו חזקים", כתבה, "לא יירו בנו, ישלחו אותנו לעבודות פרך" ובצד, בשקט מתענה כל כך. ובאותה התקופה הוציאו אחרים. ולצערנו, בידינו לא עלה הדבר. סלחי לנו אחותי הקטנה, סלחי לי, שלא המתקתי את חייך הקצרים, שהייתי רעה ולא סובלנית. אני מגיעה לכך קצת מאוחר מדי, אבל כל כך רע לי וריק לי בלעדייך. ואימא, מסכנה, חולה כל כך. סלחי לנו, שלא יכולנו לעזור לך, עשינו כל מה שיכולנו. והלוציפר [= השטן] לא רצה את נשמתי תחת שחרורך.
