יומנה של תמרה

592
תמר לזרסון-רוסטובסקי , יומנה של תמרה
בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד , תשל"ו , 1976
תמרה נולדה ב-6 למרץ 1929 בעיר קובנה, בירתה הזמנית של הרפבוליקה הליטאית , אביה היה הפרופסור לרפואה וולף לזרסון . אמה של תמרה גם הייתה רופאה , מוצאה מפולין מהעיירה פלונסק.
תמרה הייתה הצעירה בין ילדי הלזרסונים. היו לה שני אחים : רודלוף ( שנולד ב1925) , וויקטור ( שנולד ב1927 ). משפחת לזרסון השתייכה לשכבת האינטלגנציה היהודית בקובנה, בעלת המסורת הליברלית שהתחנכה על ברכי התרבות הרוסית ולא היה לה עניין בדת ובתרבות היהודית. 
בני הלזרסונים למדו בבתי ספר ליטאיים , וזאת מתוך נימוקים עקרוניים ולא-דוקא מטעמי נוחות. פרופסור לזרסון סבור היה , כי יש לחנך ילדים בתרבות המדינה, לכן ביקרה תמרה בבית ספר יסודי ליטאי, שלא כמו רוב הילדים היהודים בליטא, אשר קיבלו את ראשית השכלתם בבתי ספר עבריים או יידישאיים.
ימי הכיבוש הנאצי הראשונים לא נחרתו בזכרונה של תמרה . ילדה בת 12 היתה אז , והתגוררה בסביבה  שכולה ליטאית, המכונה ההר הירוק, מקום מרוחק ממרכז העיר. היא לא ידעה על החטיפות,  הנגישות וההתעללות , שהיו מנת חלקם של יהודי קובנה במרכז העיר. שני קצינים גרמנים השתכנו בביתם , וייתכן כי גם עובדה זו הקנתה להם חסינות לזמן מה.
אולם לא ארכו הימים והמכה הונחתה גם על ביתה של תמרה. ב10 ביולי 1941 נמסרה ליהודים פקודת העקירה ממקומות מגוריהם וההליכה לגיטו. גורלה של משפחת לזרסון היה עתה כגורל כל יהודי העיר :  הם נאלצו לנטוש את חווילתם ברחוב וידונס ולעבור לדירה צרה ולחה בגטו.
האב התחיל במרפאת הגיטו, ואילו האם, שבריאותה רופפת וגילה כבר היה למעלה מחמישים , נשארה בבית. גם הילדים נאלצו לעבוד עבודת כפייה. חשוב היה למצוא מקום-עבודה, המאפשר לבוא במגע עם האוכלוסיה הלא יהודית ולהשיג , בכסף או בעסקת חליפין מצרכי מזון .
ב15 באוגוסט 1941 נסגרו שערי הגיטו , שהוקם בסלובודקה וילימפולה בליטאית- פרברה העתיק של קובנה, מעבר לנהר הוויליה. כשלושים אלף יהודים נאלצו להצטופף עתה בבתי עץ רעועים , שחסרו כל סידורים סניטריים, ובשטח בו התגוררו עד אז כ7,000 איש בלבד.
ביזת הרכוש היהודי ועבודת הכפייה מביאות עד מהרה, את הרעב ואת המחלות . ידי הרופאים בגיטו מלאות בעבודה , אבל קצרה ידם מלהושיע: תרופות אינן, והשגתן בהסתר כרוכה בסכנת נפשות.
בוקר בוקר משתרכים טורי העבדים היהודים ברחובות הגיטו אל כיוון השער , עליו מופקדת שמירה כפולה ומשולשת. מבפנים – משמר השער היהודי, ומבחוץ משמר של ליטאים , ולעיתים של גרמנים. הפועלים היהודים המשועבדים מחולקים לבריגדות , ובראשם בריגדיר, האחראי אישית למכסת פועליו ולעבודתם התקינה.
ישנן בריגדות הקרויות בפי יושבי הגיטו "טובות" – בהן קיימת אפשרות להשיג מזון ומצרכים חיוניים אחרים, וישנן בריגדות הקרויות רעות – מהן חוזרים בידים ריקות. לאלה שייך, קודם-כל, שדה  התעופה . מקום עבודה שהעסיק כל יום אלפי פועלים , והפיל  את פחדו על הגיטו, העבודה היתה כאן מפרכת , המשגיחים נוגשים אכזריים, ללא סיכוי להביא מכאן משהו הביתה, למשפחה המצפה בכליון עינים לתוספת מזון כלשהי. בשנת 1942 נאלץ הגיטו לספק לשדה התעופה 4,000 פועלים כל יום, נשים וגברים.
בת שלוש עשרה הייתה תמרה בהיכנסה לגיטו קובנה. מפאת גילה לא הייתה עדיין חייבת בעבודת כפייה. אולם אף היא נקראת לסייע בפרנסת המשפחה. אביה ואחיה ויטס לא היו מסוגלים לכלכל את המשפחה, ותמרה נתנה גם היא את חלקה בנשיאה בעול. היא יוצאת לעבוד מחוץ לגיטו ועומסת על כתפיה הרכות שקים כבדים עם ירקות או תפוחי אדמה.
תמרה חולמת על לימודים , על השכלה , ומתייסרת ששנות חייה הצעירים חולפות לריק. חבריה לבית הספר , הילטאים , לומדים ועושים חיל, ואילו היא תמרה , מכלה את ימי נעוריה בעבודה קשה. תמרה מנסה ללמוד באורח פרטי, בחוגים קטנים, שפעלו בגיטו. אולם היא חשה , כי אין אלה מקדמים אותה כחפצה , והיא מפסידה שנות לימודים יקרות.
ב26 באוגוסט 1942 אסרו הגרמנים לעסוק בגיטו בלימוד ובהוראה , גם לא בשיעורים פרטיים . כן נסגרו בתי התפילה הארעיים ונאסר כל פולחן דתי. אותו זמן הוחמר האיסור להכניס מצרכי מזון לגיטו.
כלואי הגיטו עושים לסיכול מזימות הצורר ומנסים לעקוף את גזירותיו. הגרמנים הירשו לקיים בגיטו קורסים, שיכינו למענם פועלים מקצועיים, והיתר זה נוצל על ידי היהודים עד תום. הקורס ראשון נפתח כבר במארס 1942 : כ-40 בני נוער למדו בו את מקצוע המסגרות. לאחר מכן אורגנו קורסים לנגרות , חייטות , פחחות וירקנות.
תמרה נרשמה לקורס לירקנות, היא לומדת בשקיקה ומגדלת בגינת ביתה ירקות. בתום העונה היא מביאה את פרי עמלה – צנוניות ועגבניות , ושמחתה וגאוותה על מעשיה ידיה גדולות.  
 לתמרה עין חדה , היא איננה מסתגרת בד' אמותיהם של ביתה ומשפחתה. היא ילדה אינטלגנטית ומתבגרת במהירות , בדומה לכלל ילדי הגטו . היא עוקבת בדריכות אחרי הנעשה בקרב עדת יהודי קובנה ומתעניינת במתרחש בעולם, בחזיתות המלחמה. היא קולטת ידיעות ושמועות ובוחנת אותם מתוך גישה בוגרת , שלא לפי גילה.
דוקא כאן , בביה"ס המקצועי , היא פוגשת לראשונה בנוער הציוני ולפניה נפתחים אפיקים חדשים שלא ידעה אותם בבית הוריה.
בגיטו קובנה קמו לתחיה כמעט כל תנועות הנוער , שפעלו בקובנה לפני המלחמה. תנועות הנוער החלוציות של ארץ-ישראל העובדת , נוער ציוני כללי , שהתארגן עתה במסגרת חדשה בשם "א.ב.צ" ("ארגון ברית-ציון") וכן הנוער הקומניסטי.
הנוער המאורגן החל מחפש דרך לפרוץ מן הגיטו . הנוער הפעיל והתוסס לא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים ולחכות לכליונו. פעולות הרצח וההתעללות של הגרמנים והליטאים עוררו בו כמיהה עזה לנקם , תשומת-הלב הופנתה על כן ליערות הפרטיזאנים. רבו הפעולות להשגת נשק והבאתו לגיטו. אך עדיין לא נמצאה הדרך ליערות , ולא הושג כל קשר עם הפרטיזאנים. היו כמה שניסו לחבור לפרטיזנים אולם רובם ניספו בחיפושים אלה. ורק בסוף 1943  נפרצה הדרך ליערות וקבוצות בני-נוער יהודים החלו עוזבים את גיטו קובנה ומצטרפים ללוחמי היערות. ועל כך רומזת תמרה ביומנה בכתבה על לבטי אחיה ויטס.
בהתלהבות האופיינית לגילה מטילה תמרה את עצמה אל תוך הזרם של הפעילות התנועתית. משתתפת בחוגים , לומדת עברית ומתמסרת לעבודת עזרה סוציאלית. היא דואגת לילדים , פליטי מחנה ז'אז'מר . וכך מתחוללת בה התמורה הנפשית העמוקה – לא עוד ילדה הקשורה לעם הליטאי , לתרבותו ולמאוייו , לא עוד ילדה " שכה אהבה פעם את ישו" , כי אם נערה בעלת תודעה יהודית וציונית, המגלה תוך ייסורי הגיטו, כי היא בת לעם עתיק , שיש לו מולדת עתיקה , אותה הוא מבקש להחזיר לעצמו. לאחר ניצחון סטלינגראד ומפלת רומל באפריקה , משנתעוררו התקוות התקוות לקצה המהיר של המלחמה ולבואו של יום השחרור , רושמת תמרה ביומנה ב13 במאי 1943 : " אנו מחכים , מחכים לחופש. הלבבות הולמים חזק, ואולי בעוד שבוע ייפתחו כבר השערים, שערי בית-הסוהר. חכי לי מולדתי היקרה . אני אבוא אליך במהרה. עוד קצת ואני שלך, ארץ ישראל!" וחווית ההתוודעות לעמה היא כה מסעירה , עד שהיא רושמת שוב ביומנה כעבור שבוע, ב20 במאי 1943 : "נדמה לי , כי זמן כה רב תעיתי ללא מטרה. ועתה סוף-סוף מצאתי מטרה בחיים. סוף סוף אינני גלמודה, בת בלי מולדת, בלי עם ! לא! מצאתי לי מטרה! להיאבק , ללמוד ולמסור כוחותי לטובת מולדתי ועמי" ..
ושוב למדים אנו , מה גדול היה ערכן החינוכי של תנועות הנוער הציוניות בגיטאות. המדריכים הצעירים של תנועות-נוער אלה, מסוגלים היו לא פעם להעניק לילדי הגיטו , מבחינה נפשית, הרבה יותר מאשר נתנו להם ההורים. ואכן העריצה תמרה , כפי שמעידות הרשימות מה22 ביוני וה20 בספטמבר  1942 את רשה , היא רחל וינר, המדריכה שלה בתנועת "א.ב.צ" , הגדולה ממנה בשנים אחדות בלבד.
הבריחה מהגיטו ואבדן המשפחה
המצב בגיטו הולך ומחמיר והוא משפיע על מצבה הנפשי של תמרה החשופה לתמורות אכזריות.
בשלהי 1943 נסער הגיטו מחדש . פורסמה פקודת הקסירקוט , שמטרתה הייתה לחסל את הגיטו ולהשאיר ממנו מקומות ריכוז אחדים הפזורים בפרברי קובנה. ב26 באוקטובר 1943 נערכה בגיטו אקציה רבתי. שוב נעקרו מהגיטו 2,800 איש , ונשלחו לעבודת פרך במחנות אסטוניה. את המשימה ביצע שליטו החדש של הגיטו , הס"ס אוברשטרומבאנפירר גאקה. גם הידיעה על אקציית הילדים בגיטו שאבלי ( ב-5 בנובמבר 1943) השרתה על הגיטו דכאון וחרדה. כלואי גיטו קובנה החלו לחפש בקדחנות מקומות מחבוא , מי בעיר ומי במלינות שהוכנו בגיטו . בעיקר גדלה הדאגה לילדים.
גם תמרה נתעוררה לצאת מן הגיטו . ב-9 בדצמבר 1943 רשמה ביומנה" " חווקה יצאה מהגיטו העירה. אמא , גם אני רוצה! אני רוצה לחיות"
אולם הוריה לא עשו דבר. "הם נכנעו לגורל" – כדבריה. גם ב1944 כשרבו הבריחות מהגיטו , לא נקט אביה כל יוזמה, לדבריה- ולא פנה למכריו הליטאים הרבים, ולא ביקשם להציל אותו או בני משפחתו. " כיצד זה אוכל לדרוש ממישהו שיסכן את חייו למעני או למען משפחתי" – היה נוהג לומר.
ב27 וב28 במרץ 1944 בוצעה גם בגיטו קובנה אקציית הילדים והזקנים. רובם של ילדי הגיטו הוצאו מבתיהם וממחבואיהם ונרצחו. יחד אתם חוסלה משטרת הגיטו היהודית . כל מפקדיה וקציניה נורו בפורט התשיעי, על כי סירבו לגלות את מקומות מחבואיהם של הילדים ואת שמות הפרטיזאנים בגיטו. עתה גברו בגיטו המאמצים להציל את הילדים ששרדו מן האקציה. והדאגה הייתה לא רק של ההורים , אלא של הכלל כולו. סייעו בפעולה זו מורים, רופאים ואחיות יהודיים, שלחי הגיטו , ובעיקר הורים , שהיו מסתננים מתוך הגיטו ומבקרים בבתי ליטאים מכרים , בחפשם מקלט לילדיהם.
משתכפו הפצרותיה של תמרה פנה אף פרופסור לזרסון לעזרת אנשים שונים , ביניהם רופאת הילדים ד"ר פסיה קיסין. בחיפושיה אחרי בית ליטאי , שיסכים לקלוט ולהציל ילד יהודי, נתקלה ד"ר קיסין בגברת לסטיאניה מורתה של תמרה מהגימנסיה . המורה נזכרה בילדה , הדוברת ליטאית צחה ואינה נראית כיהודיה, והרי אלה תכונות העשויות להקל על המצילים. המורה , אלמנתו של משורר ליטאי , החליטה לתת מחסה . וכך מתארת תמרה את יציאתה מן הגיטו :  "עבדתי אז בבריגדה של בית החרושת "גומה " שבווילאמפולה – הפרבר הקובאני בו הוקם הגיטו. פעם קראו לי למשרד בית החרושת . שם פגשתי אשה ליטאית נוכריה. היא שאלה אותי , אם זוכרת אני את מורתי ל. מבית ספר התיכון. זאת הייתה רופאת השיניים פאיאדייטה , שנהגה להיכנס לגיטאות קובנה ווילנה , כשהיא עונדת טלאי צהוב כדי לעזור לכלואים. אישה משכילה מאד הייתה. היא סיימה את לימודי הביולוגיה ורפואת השיניים . כל שעשתה , מטעמים הומניים עשתה. היא שאלה אותי , אם אני רוצה ללכת למורתי , הסכמתי. הן הייתי רק בת 15 ורציתי לחיות. את כל תכנית היציאה עיבדה ד"ר קיסין עם אבי. לפני שיצאתי מן הגיטו , אמרה לי ד"ר קיסין פעם ועוד פעם " רק  אל תשכחי כי את יהודיה, אל תהפכי לליטאית." "יצאתי עם הבריגדה, שהייתה חוצה את הנהר בסירה בדרך למקום העבודה. בגדה השניה , ברחוב יונאבוס , היה בית חרושת לרהיטים. אני ישבתי בסירה הראשונה, ואילו השומרים בשניה. כשהסירה שלי עלתה על החוף והשומרים ישבו עדיין בסירה , תלשתי מיד את הטלאי הצהוב מבגדי והרגשתי את עצמי חופשיה. "
תמרה הגיעה לביתה של פטרניאלה לאסאניה, מורתה לשעבר, וזו העבירה אותה לאחר זמן קצר לאחוזה שבמחוז העיר פאסוואלס.
בדירתה של גב' לאסטאניה היו מוסתרים עוד יהודים . האחוזה הייתה בבעלותם של אחותה ויארה אפרטיאניה ובעלה , שניהם אגרונומים לפי השכלתם. תחילה לא ידעו אדוני האחוזה, כי תמרה היא יהודיה. המורה סיפרה להם , כי אלניטה- כך נתכתה תמרה בגלגולה החדש- היא תלמידה שלה , יתומה ליטאית, הזקוקה למזון טוב ואויר צח. אולם גם לאחר שתמרה גילתה להם את סודה , לא השתנה במאומה היחס הטוב לילדה היהודיה.
תמרה נשארה באחוזה עד בוא הצבא הסובייטי. עם נסיגת הוורמאכט נמלט הזוג אפרט – הם לא רצו לחיות במשטר הסובייטי – עזבו את ביתם והיגרו לקנדה.
הצבא הסובייטי שחרר את תמרה מאימת הגרמנים .
עם שובה לקובנה נכנסת תמרה לתקופה חדשה של בדידות ושל מאמץ קשה לשקם עצמה מהריסות הגיטו .
 בת 15 היתה כשחזרה לעיר מולדתה. הוריה ניספו:  האב בדאכאו והאם בשטוטהוף. ניספה גם האח הגדול. ומכל משפחתה ניצל רק ויטס , אחיה הצעיר, שהתגייס לצבא הסובייטי.
בסביבה זרה, ובחלקה גם עויינת , נאבקת הנערה הגלמודה על פת-לחם ועל אפשרות  ללמוד ולמלא את החסר בהשכלתה , מפאת הפיגור של שנות המלחמה.
מקהילת קובנה המעטירה , על מוסדותיה ומפעליה התרבותיים והכלכליים המפוארים לא נשאר דבר. היא חוסלה כליל החל מן ה-8 ביולי 1944 ועד ה14 ביולי . שרידי הגיטו , כ8,000 איש הוסעו למחנות ריכוז בגרמניה ורק חלק מהם חזר. מאות היהודים  שהסתרו בשטח הגיטו ולא התייצבו לגירוש , ניספו בשריפת הגיטו , אותו הציתו הגרמנים לפני הסתלקותם.
בסיום המלחמה היא עובדת  וממשיכה בלימודיה בבית ספר ערב למבוגרים. משכורתה לא הספיקה לשלוש ארוחות ביום , ותמרה עלתה תכופות על משכבה כשהיא רעבה, אך יותר מהרעב הציקה לה הבדידות. עתה היא כבר ידעה בירור , כי הוריה ואחיה רודולף לא ישובו אליה לעולם. סבל נפשי רב גרמו לה גם מאסרי ידידותיה הליטאיות , שסייעו בהצלחה להצלתה ושבביתם התגוררה עד שעברה לביתה .
בשנת 1947 היא לומדת במכינה אוניברסיטאית ועומדת ב1947 בבחינות הבגרות. היא מתקבלת לאוניברסיטה ומסיימת ב1952 את לימודיה בכימיה . בתקופת לימודיה מתקיימת תמרה ממלגה ממשלתית . גם אחיה , שהיה קצין בצבא הסובייטי , עוזר לה לאזן את תקציבה הצנוע.
באוניברסיטה הכירה את מיכאל רוסטובסקי , יליד העיירה פלונגה , שנמלט לברית המועצות וניצל יחידי מכל משפחתו. שניהם למדו באותה פקולטה , משסיימו לימודיהם נישאו.
כל השנים לא זנחה תמרה את רצונה לעלות לישראל , ואכן ב1969 הגיש הזוג רוסטובסקי בקשה להיתר יציאה מברית המועצות, וכעבור שנתיים – ב1971 – עולה המשפחה ומשתקעת בחיפה . לבני הזוג שתי בנות.
וכך זכתה תמרה להציל את נפשה , לבנות את חייה מחדש , להיקלט בארץ ואף לראות בפרסום יומנה.
מקור המידע וקרדיט :
תמר לזרסון-רוסטובסקי , יומנה של תמרה
בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד , תשל"ו , 1976

מבוא ועריכה : שרה נשמית

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *