יוסף שמואל שוטן , הפעוט החרדי בשואה שהציל את משפחתו

208

הוריי התגוררו במטרסדורף (MATTERSDORF ) שבאוסטריה. היינו משפחה דתית מאד, משושלת של רבנים. לאבא היה מפעל לעיבוד נוצות. תמיד היו לו ידיים טובות, והוא היה גם צייר מוכשר מאד . אחרי "ה אנשלוס" גרשו את הורי. הם שלחו את שני אחיי הגדולים, שלום ומשה יצחק , ושלוש אחיותיי הגדולות, געלע, , פרל וגיטל לסלובקיה לסבי וסבתי שלום וברכה שגרו בעיירה בשם Guta שהיום נקרא ת Kolarovo .הם בעצמם, ללא הילדים וללא כל הרכוש שהשאירו שם, פנו לכיוון ספרד כי חשבו שזו ארץ ניטראלית . הם הגיעו לצרפת, שם פגשו אישה צרפת יהודיה בשם גב' קון שהחליטה מתך שליחות להציל ילדים יהודים ולהחזירם לחיק משפחתם. היא הצליחה להביא רק אח אחד ואחות אחת שלי מסלובקיה לצרפת. השלושה האחרים נשארו עם סבא וסבתא ונשלחו איתם ב-1944 לאושוויץ והושמדו שם . בגלל שאבי ואמי היו אזרחי מדינת אויב, שלחו אותם למחנות עבודה נפרדים של בנות הברית. בתחילת הכיבוש הנאצי אבא סירב לברוח כמו רבים אחרים לאנגליה דרך דנקירק, בגלל אמא שלא הייתה איתו. הוא התחיל לנדוד דרומה עד לליון, ושם הצליח לאתר את אמא שהגיעה לשם גם עם קבוצת נשים יהודיות

אני נולדתי באוגוסט 1941 בליון. התפרנסנו מזה שאבא שלי קנה נרות חלב, בישל אותם עם סודה קאוסטית וייצר במטבח הבית סבוני כביסה, שהיה בהם חוסר אז, ומכר אותם . בתחילת 1942 הבעל של גב' קון שהיה פעיל במחתרת הצרפתית הודיע שאוספים את היהודים ושולחים אותם למחנות ושאבא צריך להסתתר אז  הוחלט לנסות לברוח לשווייץ איתה היה עדיין גבול פתוח. נסענו ברכבת מליון לעיר ספר צרפתית בשם Annemasse , אבא, אמא, , אחי אחותי, ואני התינוק. כשירדנו מהרכבת הורי ראו יהודים אזוקים בשבי נאצים, הם הסתובבו ועשו עצמם כאילו הם אזרחים תמימים ונאלצנו לחזור לליון. הם חיפשו דרך אחרת ומצאו מבריחים בשכר. הסכנה הייתה גדולה כי חלק מהמבריחים היו לוקחים את הכסף ומסגירים את המוברחים לנאצים. אחי ואחותי נסעו עם אחד מהמבריחים למקום מפגש, אני ואבא ואמא הוכנסנו למשאית עם קבוצה של 15 יהודים והוחבאנו מאחורי ארגזי ירקות.

זה היה מסע מטלטל בתנאים קשים. כשהגענו למקום המפגש לקח אותנו מורה דרך ואבא שלי סחב אותי על הידיים במשך יום שלם של טיפוס בהרים . לא היה לו אוכל לתת לי כי את כל האוכל שהכין מראש הוא חילק בסוף לחברי הקבוצה. אמא כבר לא יכלה ללכת לבד בסוף הטיפוס כי הייתה מותשת, ואפילו התעלפה בדרך , והיא נאחזה במקל של מורה הדרך ומשכה את עצמה . כשהגענו לגבול עמד שם שומר שאמר לנו שאנחנו בתוך שווייץ הם נהגו להסגיר חזרה את הפליטים, אלא אם כן היה תינוק בין הפליטים. בזכות זה שהייתי התינוק היחיד בקבוצה, הכניסו את כל הקבוצה לשווייץ. שם שהינו עד סוף המלחמה. השוויצרים הכניסו אותנו למחנה עקורים . הזיכרון הראשון כילד הוא משווייץ כשאבא מלמד אותי להגיד "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב.

ב 1945 גורשנו חזרה לצרפת. עברנו לאקסלבן. אבי נסע כל פעם לשבועיים-שלושה לפאריז כדי להתפרנס ממסחר מזדמן בבולים ובכל מיני דברים , וחיפש דיור בפאריז. עברנו לדירה במרכז פאריז מעט לפני פורים ב-1947 . בערב פסח אמא קיבלה אירוע מוחי ונפטרה לאחר שבוע . היא נשלחה לקבורה בארץ ישראל, ונקברה בהר הזיתים במלחמת השחרור. כתוצאה מכך נשלחתי בגיל חמש וחצי למוסד פנימייה יהודי בפאריז, וממנו עברתי אחרי מס' חודשים למוסד יהודי בהאגנאו ליד שטרסבורג , שם שהיתי כשנה בה לא פגשתי את אבא. הזיכרון שלי מהמוסד הוא שאני יוצא החוצה מהבניין בחורף המושלג ועומד שם מוכר ערמונים שאורז את הערמונים החמים בקונוס כזה של עיתון מגולגל, ואני רעב והריח החמים שלהם מפתה אותי כל כך, אבל אין לי כסף כדי לקנות ממנו.

משם הועברתי למוסד יהודי באנטוורפן . בינתיים אבא נסע לארץ, נשא שם אישה, והם וחזר לצרפת כדי להביא אותי לישראל. הובאתי לפאריז כדי להכיר את אמי החורגת החדשה, ואורגנה נסיעתי דרך "עליית הנוער". אחותי כבר הייתה אז בארץ בקיבוץ חפץ חיים. נשלחתי ברכבת בגפי למרסיי, שם חיכו לי מדריכים של עליית הנוער וביחד עם קבוצה גדולה של ילדים יהודים מצפון אפריקה העלו אותנו על האנייה "ארצה" , הרגשתי זר כי הייתי ילד אשכנזי יחיד בין כל הילדים מצפון אפריקה . לאחר כשבוע הגענו לחיפה. אחותי חיכתה לי על הרציף הנמל עם הארוס שלה. לא ראיתי אותה שנים. נשלחתי למחנה מעבר בשכונת אחוזה בחיפה ששכן במחנה צבאי בריטי שפונה. אחר כך ישנתי בחדר של הארוס של אחותי בקיבוץ חפץ חיים, עד שאבא ואמי החורגת הגיעו מצרפת .

כשהגעתי לארץ כילד בן תשע מפאריז, ראיתי אנשים לבושים במכנסיים משתלשלים והרגשתי שאני מגיע לארץ מזרח תיכונית נחשלת. בפעם הראשונה שניסיתי לקטוף ולאכול סברס נדקרתי בכל הידיים כי לא ידעתי איך עושים את זה . לאחר חצי שנה בארץ, נשלחתי שוב לפנימייה בבני ברק של ילדים ניצולי שואה. סיימתי שם את היסודי אחר כך למדתי בישיבת פונוביז' אבל החלטתי שאני רוצה ללמוד מקצוע והלכתי לישיבה מקצועית כפר סיטרין שם למדתי מכונאות רכב. אחר כך למדתי בישיבת חברון בירושלים . התגייסתי לנח"ל החרדי, ובמילואים כמקלען לחמתי במלחמת ששת הימים, יום הכיפורים ולבנון.

עבדתי רוב חיי בעסק המשפחתי של אבי – חנות לשמיכות כרים ומצעים בתל אביב. התחתנתי בשנת 1965 ונולדו לי ארבעה ילדים. כיום כולם נשואים והורים לילדים בעצמם, ויש לי אפילו 2 נינים . אני רוצה שכולם ידעו שאין מקום כמו ארץ ישראל, ושיעריכו מה שיש לנו פה, אחרי מה שהעם שלנו עבר בגולה…

לתיעוד בפרוייקט "לדורות"

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *