ילדה ארץ-ישראלית בבית יתומים יהודי בבודפסט

486
אחד מסיפורי החיים העצובים בשואה הוא הקרבת בית היתומים הפולנים היהודים בבודפשט לידי הגרמנים ושילוחם לאושוויץ.
יהדות בודפשט כמעט שלא עזרה לפליטים יהודים שנמלטו מפולין  , ובכל זאת הקימו שם בית יתומים לפליטים פולנים. בבית היתומים ברחוב דוחן 56 היו כעשרים ילדים .
לכאן הולכת צלינה בתקווה שיקבלו גם אותה.
מבין הילדים רצה אליה ילדה כבת 6 , הבת של וינר! , גברת וינר ובתה שנולדה בארץ ישראל באו מהארץ לביקור בקרקאקוב. הן נתפסו במלחמה והועברו לבוכניה . האם הייתה פעילה במחתרת שם ( מחתרת שעליה נודע לצלינה רק אחר כך) ובסוף נתפסה באקציה ונשלחה לאושוויץ.
איך התגלגלה הילדה הקטנה לבודפשט ? צלינה אינה יודעת.
עכשיו הילדה הקטנה מכירה אותה ומאושרת לראותה.
"אני הייתי היחידה שיכולתי לדבר איתה על אמא שלה. היא הייתה מאד קרובה לי. ילדה נחמדה. מאד מבוהלת . לבדה. דיברה עברית . למדה קצת פולנית , אימצתי אותה"
במוסד מסכימים לתת לצלינה לישון יחד עם הילדה במיטה.
 הגזרות מגיעות. כל יום גזרה חדשה.  חיים בפחד.
עכשיו דורשים מן הקהילה היהודית לשלוח כמה יהודים "כדוגמה" למחנה עבודה. לא אמרו אושוויץ, אבל לדברי צלינה כבר ידעו בבודפשט מה הוא "מחנה עבודה", ובכל זאת "נתנו את הכתובת של בית היתומים".
"זה היה מקרה , שאותו לילה לא ישנתי שם."
כאשר תגיע ארצה , תפגוש צלינה את מר וינר בעתלית. כאן תמסור לו את הידיעה המרה , שאת אשתו לקחו לאושוויץ מבוכניה, ואת בתו אחר כך מבודפשט לאושוויץ. הילדה  הקטנה והבודדה נספתה באושוויץ.
"אני הייתי האחרונה שראיתי אותה."
כעבור שנה מגיעה אשתו של מר וינר ארצה . הצליחה להינצל מאושוויץ.
"הם ביקשו ממני לספר עוד פעם על הילדה, לא היה להם עוד ילדים" .
מקור המידע : 
צלינה, מאת אסתי פילרסדורף, הוצאת כתר, 2009,  עמודים 145-147 .
0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *