ילדה ברחובות גטו ורשה, פברואר 1941

268

כחמישית מבין 450,000 היהודים שהיו כלואים בגטו ורשה היו פליטים שהגיעו מחוץ לוורשה. הם הגיעו כמעט ללא רכוש, בגדים ומזון, וחסרו עבודה ודיור. רבים מהם נאלצו לפשוט יד ברחובות. הקהילה היהודית בגטו ניסתה לעזור להם, בין היתר על ידי מטבחי רחוב, אך רובם המכריע נספו בקור, ברעב ובמחלות.

בנובמבר 1940 נסגר גטו ורשה ובין חומותיו נכלאו כ-380,000 יהודים. הם היוו כ-30 אחוזים מאוכלוסיית העיר ורשה אך עם כליאתם בגטו נאלצו להידחס לשטח של פחות מ-3.5 קילומטרים רבועים – 2.4 אחוזים משטחה של ורשה. בכל חדר בגטו הצטופפו בין שש לשבע נפשות בממוצע.

לאחר סגירת הגטו ומניעת יציאתם של יהודי ורשה מתחומיו, גורשו אל הגטו כמאה אלף יהודים נוספים מיישובים סמוכים. מצבם של פליטים אלה היה חמור ממצב יהודי ורשה שכבר היו כלואים בגטו: הם נאלצו לעבור לעתים עשרות קילומטרים עד הגעתם לגטו ורשה, ובלית ברירה הותירו מאחור את רוב רכושם. בהגיעם לוורשה כבר היו הדירות בגטו מצופפות עד אפס מקום, ולכן רבים מהם היו חסרי בית. הם חסרו מזון, ביגוד בסיסי לחורף, אמצעי מחיה ומקום עבודה.

היהודים ברחובות הגטו ניסו לגלות תושיה ולהמציא דרכים חדשות להישרד. בינואר 1941 כתב ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום ביומנו על תופעה חדשה בגטו: תנורי נסורת, שההסקה בהם זולה בשיעור ניכר מההסקה בפחם. עם זאת, יוקר המחיה ודלות האמצעים הכריעו עשרות אלפים מדיירי הגטו. "פחם עולה כאן 800-700 זלוטי, ואילו שם [בצד הארי] – 400 זלוטי", כתב רינגלבלום.

רואים כיום המוני ילדים בלואי סחבות פושטים יד לנדבות. אומרים ש-80% מהילדים עטופי סמרטוטים בבתי מחסה לפליטים מקבצים נדבות ברחובות. ברחוב לשנו רואים על כל צעד ושעל אנשים קפואי קור מתגוללים בקרנות ופושטים ידם. …

אחד מנה … ברחוב ארבעה מקרים של חטיפת לחם מן הידיים. הרעב גובר והולך. כמעט ליד כל בית וליד כל מבוא-שער מתגוללים בני אדם על הקרקע, אנשים, נשים וטף המבקשים עזרה. …

ראיתי ברחוב פנסקה ילדה מבקשת נדבות ושרה הפזמון העממי הידוע: "החורף הגיע, החורף כבר בא." … בבית האסופים (מקודם וולסקה) קפא ילד למוות. (יומן ורשימות מתקופת המלחמה)

במרס 1941 כתב רינגלבלום:

מספר הנפטרים בוורשה הולך וגדל מיום ליום. לפני שבועיים מתו כ-200 יהודים בשבוע. בשבוע האחרון (ראשית מרס) – למעלה מ-400. קוברים אותם בקברי אחים. … הקמת בית הילדים עבור 100 ילדים פושטי יד לא הועילה מאומה. קיבוץ נדבות על ידי ילדים נמשך ולא פחת. לאחרונה משמיעים הקבצנים פזמון חדש: "חסרים לו 10 גרושי [כך] ללינת לילה, הרי ברחוב אי אפשר לישון". …

כמעט מדי יום ביומו אני רואה שניים שלושה בני אדם מתמוטטים ברחוב מרעב. …

המראה החיצוני של האוכלוסיה היהודית עגום מאד. על כל צעד ושעל רואים אנשים חסרי לבוש, במעילים קרועים או רכוסים בסיכות בטחון, כדי לכסות על הכותונת החסרה. שאלת הביגוד נעשית טרגית ממש. היהודים מתהלכים ממש עירומים.

לאחרונה שותפויות בין קבצנים: אחד מתגולל על הקרקע, מתעלף או קרוע ובלוי וחברו פונה למענו לרחמי העוברים והשבים.

למרות מאמצי הקהילה היהודית בוורשה לסייע לפליטים, היו אלה הראשונים למות בגטו ורשה. בשנה וחצי הראשונות לקיומו של הגטו נספו בו כמאה אלף מתושביו בקור, ברעב ובמחלות. רובם המוחלט היו פליטים שהגיעו מחוץ לוורשה.

את התצלום צילם ג'ו היידקר. היידקר היה צלם וסופר גרמני אנטי-נאצי. אחיו מנישואיה הקודמים של אמו היה יהודי למחצה, עקב מוצאו של האב. לפני המלחמה טייל היידקר בפולין וזכר לטובה את הכנסת האורחים שקיבל מיהודים, למרות שאלה ידעו על מוצאו הגרמני. את השבועות שבהם בילה בוורשה הגדיר "מהשבועות המאושרים בחיי". זכרונותיו מוורשה סייעו לו למצוא את דרכו בגטו ורשה, כששב אל העיר בתחילת 1941 ונכנס לגטו באופן לא חוקי כדי לצלם את מראות הגטו.

לכתבה המלאה באתר יד ושם

מקור וקרדיט : אתר יד ושם

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *