ילדה בת 14 מתמודדת עם הרעב בגטו לבוב

211

" רק עתה חדרו להכרתי האימה והסכנה שבהן התנסתה אמי ברכישת מזון ונשיאתו במשך כל החודשים שחלפו. באמצעות הפועלים הפולנים בבית-החרושת הצליחה פה ושם להשיג מעט מזון שרכשה בסחר חליפין , בדרך כלל כוס או שתים של קמח או גריסים שהסתירה בכנף מעילה. לכבוד האירוע המיוחד התכנסנו כולנו במטבח כדי להשתתף בתהליך הבישול. שאריות העצים לבערה נשמרו לבישול בלבד, והפיצו חום נעים ונדיר במטבח. אחר-כך נהנינו מריחות הבישול שהיו חלק חשוב מה"סעודה" .

כדי להתמודד עם הרעב העז ניהלנו שיחות ממושכות על הנאות האכילה שלפני המלחמה, כשאנו מתעמקים בפרטי פרטים של המעדנים שנהינו מהם בעבר.  מנה חדשה נעשתה פופולארית בגטו – " כבד קצוץ." עשוי משמרים. כסוג של הומור זדוני הופיע לפתע מלאי גדול של שמרים בחנויות הגטו, אך היה מחסור מוחלט בקמח. בהיות ההכרח אבי ההמצאה, נולדה  אז המנה החדשה והקלה במעט את הרעב שהפיל יום-יום קורבנות חדשים. אנשים איבדו ממשקלם והגיעו למצבי רזון קיצוניים, ובגדיהם היו תלויים על גופם ברפיון, כמו על דחלילים. אחר-כך בא שלב ההתנפחות. ביום אחד ניתן היה לראות  אנשים שהיו עור ועצמות , ולמחרת הם התנפחו , נפלו ואיבדו את הכרתם. הוציאו אותם בעגלה. לכאורה לבית-חולים , ובפועל "גאלו אותם מסבלם" .

מכאובי הרעב  שלי היו נוראיים . חשתי כאילו חיית טרף קורעת לי את הקרביים וכאב פיזי זה הפך לבחילה. מחזות של מאכלים עשירים הופיעו בדמיוני : צלחות גדושות במאכלים טעימים, תבשילים. חוויתי זאת אף שהוריי ניסו לתת לי את המזון הטוב ביותר ואת המנות הגדולות ביותר שיכלו להשיג.

לעתים קרובות נהג אבא להזיז את צלחתו , באומרו שאין לו תיאבון היום. אמא הסתפקה במנה קטנה ואמרה שכבר אכלה היום בעבודה וכי ילדה בגילי זקוקה ליולתר מזון ממנה. בשל הרעב המתמיד רזה אבי עד מאד ונדמה כי הוא מפתח סימפטומים של צהבת".

"הרעב נעשה בלתי נסבל. אוכל נעשה נדיר כל-כך עד שנאלצנו להקל את מכאובי הרעב בשתיית מים בלבד. המכאובים שהתגברו בקיבתי הריקה והמקרקרת כיווצו את בטני ואת מוחי המתאבן . "

מקור המידע :

לילי טהאו , בשביל החיים, זיכרנותיה של ניצולה מלבוב , סטימצקי – הוצאה לאור , 2014

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *