ילדים במחבוא ביערות ו/או עם פרטיזנים

70

מחבוא ביערות ו/או עם פרטיזנים משמעו להימצא בבריחה מתמדת ממקום למקום, ופירושו לסבול רעב , צמא וקור. לחיות מתוך חוסר וודאות תמידי ביחס להווה , ולבצע מעשים שיש בהם כדי לסכן את החיים , אם על מנת לספק את צרכי הקיום הבסיסיים , ואם כדי להילחם בנאצים.

רינה , ילדה שהתחבאה ביערות עם אביה , ומאוחר יותר הצטרפה לפרטיזנים , סיפרה : "אני זוכרת שהייתי כל הזמן עירנית , אף פעם לא ידענו אם נשרוד את הדקה הבאה. רוב הזמן הייתי רעבה , היה לי קר , ופחדתי שאתפס על ידי הגרמנים או על ידי האוקראינים. אני זוכרת כמה שמחה וגאה הייתי כשאבי וכמה חברים פרטיזנים שלו הצליחו במבצע שתכננו נגד הגרמנים".

לילדים שחיו ביערות ו/או בקרב הפרטיזנים הייתה תחושת שליטה גבוהה יותר ולכן גם תחושת הרווחה הפסיכולוגית הייתה יותר גבוהה.

חלק מהילדים שהתחבאו ביערות שהו שם עם קרוב משפחה אחד ( הורה , אח וכדומה) , כך נחסכה מהם התחושה שננטשו על ידי משפחתם. יתר על כן, מרבית הניצולים שהצטרפו לפרטיזנים שמרו על זהותם המקורית ( שמם הפרטי, שם משפחתם, ודתם) , והשתייכו למעשה לקבוצה שתפשה את מעשיה כגבורה וכאתגר. עצם ההשתייכות לקבוצה כזו שימר כנראה את תחושת השייכות הן ללאום היהודי והן לעם הנכבש.

יחד עם זאת, חשוב לזכור כי ילדים רבים לא השתייכו לפרטיזנים אלא התחבאו בעצמם ביערות , נדדו ממקום למקום והצליחו לשרוד ביערות ולעמוד בכל פגעי הטבע בגפם, לעתים קרובות במשך זמן רב. ייתכן אפוא שילדים שהיו בעלי משאבים רבים יותר מלכתחילה, הם גם אלו שהצליחו למצוא מחבוא ביערות ו/או להצטרף לפרטיזנים, ומה שאנו מוצאים אצלם כיום הן אותן תחושות של זהות עצמית , שליטה ויכולת אשר סייעו להם גם לאחרהמלחמה.

מקור וקרדיט :

רחל לב-ויזל , מריאן אמיר , , ילדות אבודה – קונטקסט ההישרדות , מצוקה נפשית ואיכות חיים בקרב אנשים שהיו ילדים בתקופת השואה " , בתוך : זהבה סלומון וג'וליה צ'ייטין ( עורכות) , ילדות בצל השואה : ילדים –ניצולים ודור שני , הוצאת הקיבוץ המאוחד , 2007 .  ע"ע 137-151.

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *