ילדים יהודים בשואה – בין מצילים לרוצחים

49

סיכום מתוך ספרה של  פרופסור נחמה טק על אמהות וילדים בשואה ( נחמה טק עצמה הייתה ילדה בשואה )

סיכמה מאנגלית : צפרית גרינברג , עורכת משותפת , מיזם התיעוד ילדים בשואה 

ילדים יהודים בשואה – בין מצילים לרוצחים

למרות שהנתונים המדויקים הם חמקמקים, נתונים ספציפיים יותר, מכמה מדינות שהיו תחת הכיבוש הגרמני, מראים כי שיעור ההישרדות של ילדים יהודים היה בעקביות נמוך משיעור ההישרדות של כלל היהודים. כך לדוגמה, על פי מפקד האוכלוסין שנערך ב -1931, מתוך 3.3 מיליון יהודי פולין בערך מיליון היו ילדים. בסוף המלחמה שרדו כ-5,000 ילדים מגיל ינקות ועד גיל ארבע עשרה, שהם כמחצית האחוז. בהולנד שרדו 35,000 מתוך 140,000 ורק 10 אחוזים מהניצולים היו ילדים. גם בבלגיה הילדים ששרדו היוו קצת יותר מ-10 אחוזים מכלל השורדים. בצרפת ההערכה היא שמתוך 350,000 יהודי צרפת שרדו 75 אחוזים. המספר המשוער של ילדים יהודים מתוך הניצולים בצרפת נע בין 5,000 ל-15,000, כלומר 2-4 אחוזים.

הנתונים הללו מצביעים על כך שהגרמנים רצחו יותר ילדים יהודים מאשר יהודים בכלל. למרות זאת, נראה כי הרצח בפועל של ילדים יהודים היה קשור להתפתחויות שונות שחלו במהלך המלחמה.

מאמצע שנת 1942 ואילך נראה כי הגרמנים היו נחושים יותר לחסל בגטאות יהודים שהיו חסרי תועלת מבחינתם, כלומר זקנים, חולים וילדים. גירושים וחיסול הגטאות נהיה תכוף יותר. כשהעריכו שהזמן אינו משחק לטובתם, נראה היה שהגרמנים להוטים לזרז את השמדת היהודים. התקדמות הסובייטים בחזית המזרחית, והתבוסה של הנאצים בסטלינגרד ב-1943 הביאה לנקודת מפנה במלחמה. הניצחון הגרמני נראה פחות בטוח. וככל שהסיכוי לניצחונות צבאיים פחת, הפנו הנאצים את מאמציהם לחזית המלחמה ביהודים.

רדיפת הנשים והאימהות

הצורך לנצח במלחמה הגביר את מודעותם של הנאצים לתפקידן של הנשים בשמירת ההמשכיות של”הגזע” היהודי באמצעות נישואין ואימהות. בשלבים המוקדמים של הרדיפות, הגרמנים ראו בילדים יהודים מיותרים בלבד. אך עם הזמן, הם החלו לרדוף נשים יהודיות באמצעות ילדיהן שנולדו ושעדיין לא נולדו. בין כלי הנשק שהופנו כלפי נשים יהודיות היו חוקים מפלים שנועדו לפגוע באימהות, בהריון, בלידה ובטיפול בילדים. אי ציות לחוקים הללו דינו היה עונש, בדרך כלל מוות. הגטאות במזרח אירופה היו קהילות סגורות בהן שלטו אכזריות ועונשים כגון רעב. תנאים קשים אלה הפחיתו את הסיכויים לסיים הריון וללדת. לעיתים רבות, כדי להימנע מגילוי וענישה, המוצא היה הפלה.

דובקה פרוינד וולדורן – הריון והפלה

דובקה פרוינד וולדורן הייתה אחת מאותן נשים שנקלעו לדילמה בין להישמע לאיסור על הריון ואימהות לבין התשוקה ללדת ילד. היא נישאה ב-1939 ויחד עם בעלה הושמה בגטו וילנה. כשגילתה שהיא בהריון ניסו בעלה  ורופא פולני לשכנע אותה לבצע הפלה, אך דובקה סרבה. בסופו של דבר נכנעה לבקשות ובחודש השביעי להריונה החליטה ללכת לבית החולים בגטו. בבית החולים קיבלה תרופות לזירוז הלידה, אך הלידה לא התקדמה ורק לאחר חודש הצליחו לגרום ללידה. זו הייתה תינוקת והיא נלקחה ממנה. הרופא ובעלה ניסו לנחם אותה ואמרו לה שהיא עוד צעירה ועוד יהיו לה ילדים, אבל בעלה יולק לא שרד ומת במחנה ריכוז. לאחר המלחמה היא עלתה לארץ, נישאה וילדה שני בנים.

רחל בילרמן ואניה רובינגר– איך שומרים על הילדים?

בנוסף להגבלת הריונות, הגרמנים הענישו את האימהות דרך הילדים שכבר היו להם. בגטאות, ילדים שהיו צעירים מכדי לעבוד היו צריכים להיות בלתי נראים. המבוגרים נאלצו לעבוד ועשו מאמצים יוצאי דופן כדי לשמור על ילדיהם בזמן שנעדרו. חלק מהילדים למדו לשמור על עצמם והעסיקו את עצמם בדרכים שונות. החרדה של ההורים והפחד שהילדים יתגלו היו נוכחים תמידית.

סיפורה של רחל בילרמן ממינסק מדגים את האימה וחוסר היכולת לשמור על ילדיה. כאשר הגרמנים כבשו את מינסק, רחל בילרמן הייתה נשואה ואם לשני בנים. באוגוסט 1941 היא איבדה את בעלה. רחל ואחת מאחיותיה, גם היא אלמנה עם שני ילדים, הצליחו למצוא תעסוקה מחוץ לגטו. ילדיהן נשארו נעולים בחדר שלהן בגטו. יום אחד, כאשר אחיות חזרו לגטו לא מצאו את ילדיהן. התברר שנלקחו במהלך האקציה. מאמציהן הנואשים ללמוד משהו על גורלם היה חסר תוחלת. משלא הייתה להן סיבה להישאר בגטו, ברחו האחיות עם עוד קבוצת נשים והגיעו ליער, שם מצאו מחסה אצל הפרטיזנים.

סיפור דומה אך שונה הוא סיפורה של אניה רובינגר. אביה של אניה נספה בדכאו. בשנת 1942 אניה, אמה ואחיה הצעיר תיאו, גורשו מגרמניה לגטו ריגה. תיאו, שעוד לא מלאו לו אחת עשרה, הצליח להסתתר בחדרם. יום אחד, כשאמו ואחותו היו בעבודה, תיאו נתפס והועבר לקבוצה שאמורה להיות מגורשת. האם הצליחה ברגע האחרון לשכנע שוטר שתיאו הוא בן ארבע עשרה וכשיר לעבודה. שניהם שוחררו. ולמרות זאת, בסופו של דבר תיאו לא שרד.

חווה גרינברג-בראון – רעב תמידי

לדאגה לביטחונם של ילדים נוסף גם הכאב לראותם סובלים מרעב. חווה גרינברג-בראון, אשר הועברה עם משפחתה לגטו ורשה, זוכרת רעב כרוני. בשיטוטיה ברחובות הגטו ראתה אנשים מתים מרעב – נשים, ילדים וגברים. היא עצמה הסתובבה עם בטן נפוחה מרעב והרגישה שגם גורלה יהיה מוות. אמה של חווה חיפשה כל העת עבודה וחווה זוכרת אותה עצובה ודואגת כל הזמן לילדיה. כשהשיגה קצת אוכל מיד נתנה להם. חווה בת השתים עשרה החליטה לברוח מהגטו. היא שרדה אך לא ראתה עוד את משפחתה לעולם.

חיים רומקובסקי – “תנו לי את ילדיכם”

כדי להשפיל את היהודים עוד יותר, הכריחו הגרמנים כמה מחברי היודנראט להיות שותפים להשמדה. ראש היודנראט בלודז’, חיים רומקובסקי, היה ידוע בחיבתו המיוחדת לילדים, בהיותו בעברו מנהל בית יתומים יהודי. האיש הזה שהרגיש קרוב במיוחד לילדים נאלץ לבקש מחבריו היהודים להקריב את הצעירים והזקנים מאוד כדי שהרוב ימשיך לחיות. בנאום “תנו לי את ילדיכם”, שנשא בתאריך 4 בספטמבר 1942 אמר:

“יהודי שבור עומד לפניכם. אל תקנאו בי. זו הפקודה הקשה ביותר שנצטוויתי לעשות מאז ומעולם…. אני פונה אליכם עם ידי השבורות והרועדות ואני מתחנן בפניכם: תנו לידי את הקורבנות, כדי שנוכל למנוע קורבנות נוספים …. אוכלוסייה של 100,000 יכולה להינצל…. מספר האנשים שאפשר להציל גדול בהרבה מאלה שנמסור.”

ג’ודית רובינשטיין – לעבוד ולשרוד

גם בוורשה נמשכו השילוחים ב-1942 מיולי עד ספטמבר. כמו בלודז’, המטרה הייתה לאסוף את היסודות הלא פרודוקטיביים”: הזקנים, החולים והילדים. ההורים היהודים חיו בחרדה ואימה מתמדת מכיוון שהילדים היו אחת מקבוצות היעד בהן התמקדו הנאצים במיוחד. ההורים חיפשו ומצאו דרכים שונות ומשונות כדי לנסות ולהגן על ילדיהם. תיאורים של משלוחים מהגטאות בכל רחבי אירופה הכבושה מציירים תמונות עזות של התנגדות, אימהות ואבות שלא נשמעו לפקודות, והתחננו שישלחו להשמדה במקום ילדיהם, כי לא יכלו לעמוד באובדן הנורא. כאשר מאמציהם עלו בתוהו, רוב האימהות וחלק מהאבות נשארו עם ילדיהם וגורשו עימם למחנות ושם נשלחו למוות.

ביום שמשי בשנת 1944 הגיע משלוח של יהודים מהונגריה למחנה הריכוז באושוויץ. אביה של ג’ודית רובינשטיין קרא לה לצד ואמר לה: “ילדה שלי, לאן שייקחו אותך עכשיו תהיי זהירה מאד ותקשיבי לדברי. הם יפרידו בין הזקנים והילדים לבין הצעירים והבריאים. הם ישלחו אותך לעבוד. אני מבקש ממך שני דברים: ללכת לכל עבודה שישלחו אותך ולאכול את כל מה שנותנים לך. את תצטרכי אנרגיה כדי לשרוד”. הוא ברך אותה וזו הייתה הפעם האחרונה שראתה אותו. מסביבה מיינו את האנשים לקבוצות; נשים עם ילדים, נשים ללא מהגברים, צעירים לחוד ומבוגרים לחוד. ג’ודית נשארה עם אימה ואחיה הקטן.

דבורה רוזנבאום-פוגל – להסתיר את ההריון

הזוהמה הקשה, המחסור במזון, הצפיפות והיעדר הפרטיות כמו גם האיסורים על טיפול בילדים במחנות, הקשו על הסתרה של תינוקות לזמן ממושך. חלק מהאסירים היו עדים להולדת תינוקות וחלקם עזרו ליילד אותם. רופאים מקרב האסירים עזרו לנשים בהריון לעשות הפלה, אך לא יכלו לסייע בטיפול בתינוקות בצריפים. רק לאימהות שוויתרו על תינוקותיהן היה סיכוי להינצל ממוות, שהיה העונש על לידות לא חוקיות. היו אימהות, שידעו מה ההשלכות של הריון ולידה אסורים, אך סרבו לבצע הפלה והאמינו שיוכלו להתגבר על הקשיים.

המזל והזמן היו לצידן של אסירות, רובן הונגריות, שהגיעו למחנות בשלהי קיץ 1944 והיו בשלבים הראשונים של ההיריון. ביניהן הייתה דבורה רוזנבאום-פוגל. כשהגיעה לאושוויץ, קיבלה שמלה גדולה ומכוערת, אך יתרונה היה בכך שהצליחה להסתיר את הריונה של דבורה. היא משוכנעת ששמלה סמרטוטית זו הגנה עליה והסתירה את הריונה בזמן שהייתה במחנה. לאחר המלחמה, במאי 1945, בעזרת רופאה סובייטית ילדה דבורה את בנה.

הורים מצילים

אימהות שהגיעו למחנות עם ילדים מתבגרים לא פעם נאבקו להצילם. לוסי, שנולדה בווינה אומרת “היה לי מזל שלא הייתי אמא עם ילדים …. לא הייתי מצליחה … אפילו עם ילדים גדולים יותר כמו שהיינו. הייתי בת שמונה עשרה ואחותי הייתה בת ארבע עשרה, לאמא שלי היה קשה. היא כל הזמן דאגה. היא שכחה מעצמה …. כל כך דאגה לנו, בעיקר לאחותי הצעירה שהייתה חלשה וחולה.” בשנת 1944הופרדה לוסי לבין מאמה ומאחותה הקטנה. גם האם וגם האחות נספו במקום לא ידוע.

לעיתים, באורח פלא הצליחו האימהות להציל את ילדיהן. קרלה, אחות שעבדה במתחם בית החולים בבירקנאו, מעולם לא דיברה על ילדיה. השמועה אמרה שבנה ובתה טופלו על ידי ידיד נוצרי. יום אחד, הגיעה אישה לבלוק וסיפרה שילדיה של קרלה, קריסיה וזבישק, נשלחו לאושוויץ. אימם התחננה בפני הרופא הגרמני ד”ר קניג שיעזור לה. הרופא התערב והבת בת השלוש עשרה נרשמה כבת שש עשרה וקיבלה עבודה כבלדרית. הבן בן החמש הובא לבית החולים והסתתר בעת סכנה מתחת למזרון. למרות שאסירים רבים ידעו על כך, הם לא הלשינו עליו לגרמנים.

מכיוון שברוב מחנות הריכוז הייתה הפרדה בין המינים, הבנות נשארו עם אמהותיהן והבנים עם אבותיהם. גם האבות התמסרו להצלת בניהם. כזה היה ד”ר אפטוביץ’, שהגן על בנו שלוש שנים בגטו קרקוב. כשהילד היה בן תשע הם נשלחו מחנה הריכוז בוכנוולד בגרמניה. לעזרתם באה המחתרת בבוכנוולד שהקצתה מקום בשני בתים כדי להגן על הילדים. במקום אחד היו בני שש עשרה עד שמונה עשרה ובמקום השני נערים מגיל שתים עשרה עד שש עשרה וכן שני נערים בני שמונה ותשע. האחראי על מקום זה היה אמיל קרליבך, יהודי קומוניסט שהתמסר להצלת ילדים וקיבל גם את בנו של ד”ר אפטוביץ’.

בני הנוער – לשרוד בצד הארי

החיים בגטאות והשילוחים למחנות הריכוז הקשו על ההישרדות של הילדים היהודים. בין המעטים שהצליחו לשרוד היו בני נוער שיכלו להתחזות למבוגרים ולעבור לצד הארי. שם סיכויי ההישרדות היו גדולים יותר, למרות החוקים שאסרו על כניסת יהודים לא מורשים לאזור הארי ושהפרתם משמעה עונש מוות. אותו עונש חל על נוצרים שעזרו ליהודים להיכנס או לחיות בצד הארי. פרסים ותגמולים הוצעו לאלה שהיו מוכנים להלשין ולהסגיר את היהודים ומציליהם.

הילדים היהודים שהגיעו לצד הארי היו צריכים להיות בעלי מראה ומאפיינים מסוימים שלא יזהו אותם כיהודים. רצוי היה להיות בעלי שיער בלונדיני ועיניים כחולות ולדעת גרמנית בצורה מושלמת. הם נאלצו גם לוותר על זהותם, כלומר על הקשר לדת היהודית. חלק מהילדים מצאו מקלט במוסדות דתיים נוצריים ובמנזרים. חלקם אמצו את הדת החדשה ולאחר המלחמה התקשו לוותר עליה. אימהות יהודיות שרצו להציל את ילדיהן היו מוכנות למסור אותם למשפחה נוצרית אם ידעו שהדבר יבטיח את הישרדותו של הילד, גם במחיר של פרידה ממנו.

זוויה רכטמן שוורץ ופלה שטרן – מסתור אצל איכרים

זוויה רכטמן-שוורץ מספרת איך היא ואמה עברו מאיכר אחד לשני בחיפוש אחר מקלט ומסתור. לעיתים רחוקות הסכימו שיישארו במקום יותר ממספר ימים. באחד הערבים כשהאיכרה אצלה הסתתרו ביקשה מהן לעזוב, אימה של זוויה התחננה בפניה שתתיר לפחות לילדה להישאר. בסוף התרצתה האישה, ולזוויה לא ברור עד היום האם הסיבה הייתה רחמים או כסף שקיבלה או אולי שני הדברים יחד. את אמה לא ראתה עוד זוויה לעולם.

לפלה שטרן הייתה חוויה דומה אך שונה. פלה ואמה נמלטו במהלך חיסול הגטו. בדרך הם פגשו נער יהודי שהצטרף אליהן. יחד, הם חיפשו לשווא אחר מקלט. בסופו של דבר הגיעו לבקתה שהייתה קרובה למסילת רכבת, ומרוחקת מבתים אחרים. הפולנים שגרו שם נראו מעודנים יותר משאר האיכרים. שלושת הנמלטים התקבלו יפה. בעל הבית, נגר, היה, כפי שהתברר אחר כך, מעורב במחתרת. הצריף עם שני החדרים היה נקי ומרוהט היטב. בני הזוג, יוז’יה ואדולף, הסבירו כי מאז נחשף מקומם הגרמנים עצרו שם לעיתים קרובות, ולכן לא ניתן להשאיר אותם בבקתה יותר מלילה אחד. אמה של פלה התחננה בפניהם שיסתירו אותם, אך יוז’יה אמרה לה שהיא יכולה להשאיר רק את פלה מכיוון שהיא אינה נראית יהודייה. פלה סירבה, והתעקשה כי בשום פנים ואופן לא תיפרד מאמה. השלושה הלכו לישון על ערמת קש פרושה על הרצפה. פלה נרדמה קרוב לאמה. בבוקר כשהתעוררה המקום לידה היה ריק. ומאז לא ראתה עוד את אמה.

אדציה וילדר – פרידה ואובדן

ההשפעה של הפרידות הכואבות והאובדן התמידי על אלה ששרדו הייתה קשה מאד. באביב 1943, ברחו אדציה וילדר, אמה ונערה צעירה במהלך חיסול גטו ברודי. למרות שאיבדה את בעלה ובת נוספת, אמא של אדציה לקחה אחריות על שתי הבנות הצעירות. הן שהו ביער במהלך היום ובערב הסתובבו בכפרים וחיפשו אוכל. כאשר הגיע החורף מצאו מעין מקלט בחור באדמה שנתן להם הגנה מסוימת מפני הקור. יום אחד, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כאשר שלושתן הצטופפו במקלט הן שמעו רעשים חשודים, וקול שציווה עליהן לצאת. בחוץ המתינו להם שני שוטרים גרמנים ואוקראיני וביתו, שכנראה הלשינו עליהם. בשבריר שניה אדציה החליטה לברוח ופתחה בריצה לכיוון יער סמוך ושם התמוטטה. כשחזרה למקום ממנו ברחה לא מצאה עוד את אמה ואת הנערה. בהמשך נאמר לה שאמה נרצחה בכפר הסמוך. אדזיה המשיכה להסתתר ביער. בלילות מושלגים וסוערים הייתה נכנסת לבקתות של האנשים. חלקם ריחמו עליה ונתנו לה מחסה מספר ימים. כך הצליחה לשמור שלא תקפא למוות. ב-1944 עם כניסת הצבא האדום נדודיה פסקו. בהמשך עלתה והתיישבה בישראל.

סילה והתינוקת שלה – אור שמש ומזל

סיפור שונה הוא הסיפור של סילה. סילה נראתה כמו פולניה ודיברה פולנית שוטפת. היא ברחה במהלך אחד השילוחים עם תינוקה בזרועותיה. חברה פולנית עזרה לה באמצעות ניירות מזויפים, וחברים פולנים מצאו פולנייה צעירה שלא הייתה נשואה והייתה מוכנה לאמץ את התינוקת. ברגע הפרידה, התינוקת בת השישה חודשים נצמדה לאם ובכתה בקולי קולות. היה משהו כל כך עצוב ונוגע ללב בבכי של התינוקת, עד כי פולניה שבאה לאמץ לא יכלה לעשות זאת והתינוקת נשארה עם סילה. היא מצאה עבודה כטבחית באחוזה. היא התיידדה עם מורה לשעבר ועם אישה פולנייה שעזרה ליהודים שהסתתרו ביער סמוך. לרגע נדמה היה שהדברים הסתדרו עד שהגיעה חקיקה חדשה שחייבה את הפולנים לקבל ניירות עבודה מיוחדים. מנהל האחוזה גילה שתעודת הלידה של סילה הייתה מזויפת ודרש ממנה לעזוב מיד. זמן מה סילה והתינוקת שוטטו רעבות וחסרות בית, עד  שנמצאה לה עבודה אצל גרמני שהיה צריך טבחית. שם עבדה עד הגעת הצבא האדום בשנת 1944. בפסקה ביומנה כתבה סילה: “בתי הקטנה הייתה אור שמש בחיי. עד היום היא ממשיכה להביא לי מזל טוב. בשעות מסוכנות הילדה הזו הסיחה את תשומת ליבו של רוצח ממני לעצמה. גם החמלה שחשו אנשים כלפיה מדי פעם גרמו להם להזמין אותנו לביתם.”

סיומים משמחים כאלה היו נדירים.

כותבת המאמר מציינת כי כי המאמצים להגן על ילידם ועל אלה שעדיין לא נולדו נבע מהמאבק בין אלה שרצו לרצוח לבין אלה שרצו להציל. זה היה מאבק לא שווה כוחות, מאבק שגרם להרבה קורבנות בקרב ילדים ולמעט ילדים שניצלו.

מקור:

Tec,  Nechama. Jewish Children: Between Protectors and Murderers, United States Holocaust Memorial Museum – Center for Advanced Holocaust Studies, Washington D.C., 2005

 

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *