ילדים מאשימים

182

פוסט של נירה שי :

אמא שלי, ילידת וורשה, הייתה בת 10 כשפרצה המלחמה, ותוך זמן קצר נכלאה עם משפחתה בגטו וורשה. חלק מסיפור השירדותה מופיע בספר שנקרא Dzieci Oskarzaja (ילדים מאשימים). בספר עדויות ילדים שנאספו ונערכו בשנת 1947 על ידי שני עיתונאים יהודים פולנים, מריה הוכברג ונח גריס. הרבה שנים היא שתקה והספר היה חבוי בתחתית הארון. אבא תירגם לנו אחרי שנפטרה.

לפני שבוע מלאו 32 שנה למותה, וביום השואה אני מתגעגעת במיוחד.

הנה קטע מסיפורה:

"…החלה "אקציה" מטורפת. תושבי הבית שבו גרנו הסתתרו במחבואים. אחי וחברו עמדו בעליית הגג בתצפית, ובהתחלה הסכימו שאשאר לידם. חלונות ביתנו השקיפו על כיכר ה"אומשלגפלץ" ממנה היו יוצאות רכבות עמוסות למחנות ההשמדה. בשעה שבע ורבע בבוקר נכנסה יחידת תליינים. על ראשיהם הוטלו רימונים ובקבוקי תבערה שיצרו ביניהם מבוכה ופאניקה. הגרמנים נסוגו בפחד ובמהירות, והותירו מאחור מתים ופצועים רבים. בגטו השתררה דממת מוות. ידענו שמשהו מאיים עומד לקרות. אחרי חצי שעה רעדו כל הבתים. נכנסו טנקים ונגמשים, להביורים ירקו אש ואווירונים טסו קרוב מעל גגות הבתים. להבה אדומה דלקה.

המאבק התנהל מתוך מחבואים. הלוחמים העבירו אנשים בתעלות הביוב אל מקומות מבטחים וכשהתאפשר, סיפקו מזון ומים.

שלושה ימים עברו בחיסול "שופים" ומקומות עבודה. כל האנשים שנתפסו הובלו תחת ליווי מזוין לאומשלגפלץ. מהחלון ראינו את שורות הנידונים. לפי מספריהם הכרנו לאיזה "שופ" השתייכו. בתחילה רצו בידיים מורמות ה"מברשתנים". הם התגוננו בעוז בזמן גילוי הבונקר על ידי הגרמנים. אלה שניצודו רצו עכשיו לנגד עינינו. התנחמתי בכך שאנחנו כל כך קרובים לאומשלגפלץ כך שאם ניתפס, לא נסבול מהרצה כזו בדרך ארוכה.

עייפה, מאומצת עיניים, שמעתי קולות חשודים. גרמנים כיתרו את הבית. מבוהלת ברחתי למחבוא. ישבנו שם בנשימה עצורה. הגרמנים נכנסו, הפכו את הכול בבית ולמרבה המזל לא גילו את המחבוא שלנו.

אחרי שעה שוב הגיעו לחצר הבית. גז הוחדר למחבוא של השכנים. שני ילדים קטנים מתו.

עברו עוד יומיים ולא היה מה לאכול אבל איש לא חשב על כך. הגטו בער ואנחנו ישבנו בין להבות אדומות, עשן צורב וסמרטוטים מתעופפים. לא היתה תקווה לצאת. מיואשים חיכינו לתורנו וכל פעם הגיעו ידיעות עצובות יותר ויותר.

ב – 25.4.1943 נפל בונקר מארגני המרד. באותו יום הובילו בחמש עגלות קומץ יהודים. לא ידענו למה נעמדו העגלות האלה לפני הבית שלנו. באותו הזמן החל חלקו האחורי של הבית לבעור. כהרף עין עלה הרעיון לעבור לעגלות. הז'נדרם קיבל שוחד והרשה לנו לעלות. יחד עם אחי קפצתי על העגלה הראשונה. אמי ואחותי עלו על השנייה. אחרי כעשר דקות ניגש אחד ממנהלי ה"אקציה" קונראד, ואותו ז'נדרם שהתיר לנו להצטרף לקבוצה דיווח לו על עלייתנו על העגלות. פקדו על "סלקציה" חדשה. כולם הורדו מהעגלות. לחלק מהאנשים נתנו לעבור ולחלקם לא. אחי נכלל בין המאושרים. את אמי ואחותי העמידו בשורה ההולכת לאומשלגפלץ, ואותי סיווגו לירי במקום עם שאר הילדים. זה קרה כל-כך מהר. אחי שרצה להצטרף לאמא לא הספיק לעשות זאת.

אני עומדת תחת הקיר וכבר לא מרגישה פחד. לעיני עוברים כולם ואני מבינה שלא אראה אותם לעולם. כשנופל הקודם לי בשורה אני נבהלת. ירו בו שני כדורים ובסוף גמרו עם כידון. לא פחדתי כל-כך מהסבל, הכי קשה היה לי להרגיש לגמרי לבד בלי אף אחד מהמשפחה. ברגע האחרון תפסה אותי מתוך השורה מכרה שלנו. דחפה אותי אל העגלה והצמידה עלי את המספר הנחוץ.

העגלות נוסעות מלוות באוקראינים עם אקדחים מוכנים לירי. אני כל-כך המומה ומבולבלת עד שלא שמתי לב לכך שאחי יושב לידי בעגלה. עוברים דרך רחובות בוערים. מסביב גוויות חרוכות של אנשים. העגלות שלנו נכנסות לרחובות ה"אריים". על פני האנשים ברחוב לא רואים צל של השתתפות בצער. להפך. לא פעם שומעים: "גם כך נשארו יותר מדי מהם". בהסתכלות לאחור, בזכרי אותנו, יצורים חצי חיים, מעוררי רחמים עם עיניים תועות אינני יכולה להבין את ההתייחסות האכזרית הזאת. המשכנו לנסוע ככה במשך כשעה. בסוף הגענו לגטו הקטן. היהודים שם קיבלו אותנו בזרועות פתוחות. הגטו הגדול המשיך לבעור. אצלנו בינתיים התחילו לשלוח למחנות ההשמדה. בודדים הצליחו לעבור לצד ה"ארי" ואני ביניהם…."

מקור

 

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *