ילדים קטנים לא שואלים שאלות

508

"אימא נולדה בפירנצה בשנת 1936. היא הייתה בת בכורה לחנה לבית דיג'ואקינו ונתן קאסוטו, רב ורופא. בשנת 38 נחקקו באיטליה לראשונה חוקי הגזע. ליהודים היה אסור לעבוד במקצועות החופשיים, ללמוד באוניברסיטאות ובגימנסיות וכמו כן נאסרו המילה והשחיטה. בספרה מתארת אמי את אביה עומד במטבח ביתם ומלמד את המבוגרים שחיטה, "אם חס וחלילה יהיה צורך". למה חס וחלילה יהיה צורך? זאת לא ידעה, כי ילדים קטנים לא שואלים שאלות. המבוגרים עשו ככל יכולתם כדי שלא לערער את עולמם השלו כל עוד זה היה אפשרי.

המבוגרים בסיפור הזה הם הורי אמי ודודה ודודתה – חולדה לבית קאסוטו ושאול קָמְפָּנְיָינו. והילדים שלא שאלו שאלות היו אמי, אחיה דוד ודניאל, אחותה התינוקת חוה ובני דודתה – שרה וראובן קמפניינו.
עם החלת חוקי הגזע נקרא נתן קאסוטו למלא את תפקיד סגן הרב הראשי במילנו, ושתי המשפחות עברו צפונה. הקהילה היהודית פתחה בית ספר תיכון ואוניברסיטה לתלמידים שנאסר עליהם ללמוד במערכת החינוך הכללית. נתן לימד שם את מקצועות היהדות והטבע וחולדה לימדה פיזיקה ומתמטיקה. כמוהל נסע נתן בכל המדינה כדי למול יהודים, ומל אף את בנו השלישי, דניאל, שנולד במילנו. אדמת אירופה כבר בערה, אבל באיטליה בת בריתה של גרמניה היהודים עדיין לא חשו את שחשו במזרח אירופה
ב-43 חזרה משפחתה של אמי לפירנצה ואביה כיהן שם כרב ראשי. כחודש לאחר המעבר החלה איטליה לתסוס. בדרום פלשו בנות הברית והחלה הפיכת בדוליו, ומצפון נכנסו הגרמנים. פירנצה הייתה כבר מלאה בפליטים ממדינות אירופה הכבושות. השמועה על הרב הצעיר והנמרץ עשתה לה כנפיים ויהודים רבים באו לעיר כדי להיעזר בו. נתן עבר מבית לבית והזהיר את יושביו. הוא הקים ועד הצלה ודאג למקומות מסתור ולתעודות מזויפות. הוא היה בקשר עם הכנסייה המקומית והכניס יהודים למנזרים
יום אחד ארזה חנה קאסוטו כמה חפצים ויצאה עם שלושה ילדים קטנים והיריון לדרך. הם התאכסנו עם חולדה וילדיה במנזר. "ואני, בת הרב," אומרת אמא, "נאלצתי לאכול דברים שעד אז נאסרו עלינו. היה לי קשה מאוד לקבל את זה, אבל אמרו שזה פיקוח נפש. למה פיקוח נפש – את זה לא שאלנו." אף אחד גם לא שאל למה אמא ודודה חולדה משקרות ואומרות שהן טבעוניות, למה הן מספרות שהן פליטות, למה הן אומרות שבעליהן נשארו בצפון המופצץ. ואף אחד לא שאל לאן נעלמו האבות. כי ילדים לא שאלו שאלות. אבל אמא שלי, שהיתה הבכורה מכל הילדים, ידעה שכל זה לא מנבא טוב.
גם עזיבת המנזר לא היתה סימן טוב. הם יצאו בחיפזון, יום אחרי שהחיילים הגרמנים התדפקו על דלתות כל המנזרים באזור, חוץ מהמנזר שלהם, בחיפוש אחר יהודים. ושבו לנדודים, ועכשיו נגררו גם עם תינוקת. בכל לילה מצאו מקום מסתור אחר, מטונף, שורץ רמשים ומכרסמים. לילה אחד ביקשה חנה להוסיף תפילת אישית קטנה לקריאת שמע, בזו הלשון: "ה' אלוקים, שמור והגן על אבא ועלינו, ואחד את כולנו במהרה." הילדים לא שאלו למה ולכן לא ידעו שחברי ועד ההצלה נתפסו ואיתם נתן קאסוטו. כשחנה ושאול הלכו לנסות לשחרר את נתן, למרות האזהרות שזו מלכודת, נתפסו גם הם. אמי, אחיה ואחותה נותרו בלי אמם בדירת המסתור של סבא וסבתא דיג'ואקינו, שהיו עכשיו אחראים על ביטחונם של ארבעה ילדים שהבכורה ביניהם היתה בת שבע וחצי. דודה חולדה, אישה קטנת קומה וענקית רוח, נותרה המבוגרת האחראית היחידה ועליה הוטלה המשימה למצוא לכל הילדים מקומות מסתור
לאט לאט כולם נעלמו. אמא לא ידעה לאן ולא העזה לשאול. חוה, דניאל ודוד כבר לא היו בבית ביום שהיא ושרה בת דודתה נכנסו לכרכרה שהביאה אותן למנזר פרטולה שבפאתי פירנצה. ושוב איש לא סיפר להן לאן לוקחים אותן. את הספר היא פותחת בתדהמה שאחזה בה כשראתה לראשונה את תמונת המדונה מולה, ביומה הראשון במנזר. "בסופו של דבר הבנתי את הבלתי נמנע," כתבה. "אני ערה, חווה מציאות מתעתעת לחלוטין: בתו של רב במנזר. לפתע הבנתי שאין סביבי מבוגרים מגוננים. אני עכשיו האחראית הבלעדית להישרדות שלי ושל שרה. הרגשתי כל כך גדולה, בת שבע וחצי! וכל כך קטנה, רק בת שבע וחצי!"
היא ידעה, בחושים מחודדים של ילדה פיקחית, שהנזירות לא רוצות להציל רק את גופן, אלא גם את נשמתן, והייתה נחושה שלא לתת להן. היום כשהיא מספרת את הסיפור חשוב לה להדגיש עד כמה היתה נחושה לשמור על יהדותה. שיעורי הדת במנזר היו קשים מנשוא. בזמני התפילה שיננה אמא את מעט התפילות שזכרה מהבית, ביניהן גם תפילות שלא קשורות לשום דבר, כמו ברכת המזון על מזון שלא היה שם, העיקר לא לומר את התפילות שלהם. בכל לילה הקפידה אמא ללחוש באוזני שרה בת השלוש שמע ישראל כדי להזכיר לשתיהן מנין באו
בשמונה במאי 1944, ביום הולדתה השמיני, יצאה אמא מהמנזר
ועברה למשפחת פרטיזנים בצפון העיר
לקראת שחרור העיר בא סבא דיג'ואקינו להוציא אותה מבית הפרטיזנים. היה זה יום לוהט והם חצו את כל פירנצה ברגל, סבא מזיע וסמוק וילדה בת שמונה שלא מבינה למה הסבא מסרב לנוח ומתעקש לרוץ אל ביתו שבדרום העיר, משם עתידים היו להיכנס צבאות השחרור, ולא שועה לבקשותיה להיכנס למקלט כשנשמעת אזעקה.
אמא, דוד ודניאל התקבצו ממקומות המסתור שלהם ושבו לבית הסבים. ואז החלו התהיות: איפה אבא? איפה אמא? איפה חוה? "לסבא וסבתא," כותבת אמא, "לא היו, כנראה, תשובות, ולכן התחמקו גם מעימות עם שאלותי, שאלות אילמות שלא נשאלו." 
האמת נודעה רק מאוחר יותר. שאול נרצח במחנות. חנה הועברה לטרזין ועם סוף המלחמה חצתה את אירופה ברגל, בטרמפים, ברכבות בכל אמצעי אפשרי, וחזרה לפירנצה כשהוריה, ילדיה וגיסתה כבר עלו לארץ. בפירנצה פגשה חנה את אחיה, פיירו דיג'ואקינו, שטיפל בה במסירות עד שהחלימה ועלתה ארצה. היא נהרגה במלחמת השחרור, בשיירת הדסה. איש לא ידע מה עלה בגורלו של נתן. העדויות היו מבלבלות. היו שראו אותו באושוויץ כמעט עד שחרור המחנה. אביו, פרופסור משה דוד קאסוטו, שגידל יחד עם אשתו שמחה את שלושת הילדים כאילו היו ילדיו, לא האמין עד יום מותו שבנו לא שרד. בשנים האחרונות גבו אמי ואחיה עדויות מפי עוד ועוד אנשים שהיו עמו במחנות או שהכירו אותו בפירנצה, אנשים שעזר בהצלתם
אילו התבקשתי לתאר את חיי עם סיפור השואה של אמא הייתי יכולה לבחור באותה כותרת בדיוק שהיא בחרה לספרה. לא גדלתי עם תודעת שואה. אמי, כהוריה בזמנם, ניסתה לגונן עלינו ככל האפשר מהסיפור הנורא שלה. את סיפורה שמעתי לראשונה כשהייתי בת 11 או 12, עם כל חברי לכיתה. כשיובל אחי ביקש לשמוע את הסיפור הוא היה בן 16. והיא, כאמור, התכוונה לספר את הסיפור "פעם אחת בלבד." 
"אבל אז," היא מספרת, "דודה חולדה בחוכמה רבה הזמינה אותי לשמוע אותה מספרת את הסיפור, ואמרה לי אחר כך, 'יום אחד אני לא אהיה יותר כדי לספר ואז את תצטרכי לספר.' כשדודה חולדה כתבה את הספר שלה לדור אשר לא ידע
, וביקשה ממני לספר את הסיפור מנקודת המבט שלי, היא אמרה לי שיום אחד גם אכתוב אותו, והיום הזה הגיע." 
אמא שלי גם לא מתפלאת יותר כשמכנים אותה "ניצולת שואה". זה כמה שנים שהיא יודעת: כל יהודי שהיה תחת כיבוש נאצי ושרד הוא ניצול שואה. מה שלא השתנה הוא הצורך לגונן על הילדים. כשמבקשים ממנה לדבר לפני קהל צעיר במיוחד (לאחרונה התבקשה לספר את סיפורה לילדי כיתה ב) היא מסרבת בנימוס. לקטנים שבנכדיה היא לא מספרת על השואה, אבל מעצימה מאוד את סיפור העלייה לארץ ושיקום החיים
לאמא יש גם עמדה ברורה מאוד בעניין שימור זיכרון השואה הכרוכים בנסיעה לפולין. "אנחנו אנשים מאמינים," היא אומרת. "אנחנו לא צריכים לנסוע ולראות כדי לדעת שמשהו קיים. לא חייבים לפרנס את הפולנים רק כדי לגרות את בלוטות הרגש." היא מציינת בתי ספר שעורכים מסעות אלטרנטיביים במוזיאונים להנצחת השואה בארץ ובמפגשים עם אנשי עדות.  
בספרה היא כורכת את סיפורי השואה וההצלה עם שני אירועי השכול הנוספים בחייה: מות אמה ומותו של אחי, נתן, בתאונת דרכים לפני 28 שנה. "הימים הנוראים שלי" היא קוראת לתקופה שבין ד' בניסן, יום הזיכרון לחללי שיירת הדסה, לבין ד' באייר, יום הזיכרון לחללי צבא הגנה לישראל, שביניהם נכנסים גם יום הזיכרון הפרטי לנתן בפסח ויום הזיכרון לשואה ולגבורה. אנחנו, חמשת ילדיה ו-17 נכדיה, הם מקור כוח ושמחה שאין שני לו
לפני שנתיים, כשפרסמתי את תמצית הסיפור באינטרנט בחשש רב שאני נוגעת בסיפור שאינו שלי כתבה לי אמא שאני חייבת לספר. שזה גם הסיפור שלי".
0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *