ילד במנזר :  ילדותו של פרופסור שאול לדני בתקופת השואה

157

לדני נולד בבלגרד, סרביה, ב-1936. כשהוא בן חמש תקפו הגרמנים ישירות את הוילה המשפחתית והם נאלצו לברוח ולנדוד. “יום אחד אמי פתאום פרצה בבכי ולא הפסיקה כמה ימים”. הוא נזכר היום, “לאחר מכן התברר שגנרל הונגרי החליט על דעת עצמו להיכנס לעיר הולדתה, שהייתה העיר השנייה בגודלה בסרביה, ובה התגוררו הוריה ושתיים מאחיותיה שהיו נשואות. הגנרל נכנס מוקדם בבוקר עם רשימת יהודים מוכנה מראש, הוציאו את היהודים כולל שתי האחיות ובעליהן, את הילדים הצליחו להסתיר. בתחילת ינואר הביאו את היהודים למרחצאות, עשו חור בקרח וירו באנשים זה אחר זה. אמי, למעשה, איבדה את אחיותיה ברגע, כאשר לאחר זמן מה נרצחו גם הוריה באושוויץ”.

במרץ 1944 נכנסו הגרמנים לבודפשט, וכאשר הבינו הוריו את גודל הסכנה החליטה המשפחה להסתיר את הילדים. את שאול הכניסו למנזר, “אני זוכר לרגע שהגענו לקרבת הכניסה למנזר, הסרנו את המעילים עם הטלאי הצהוב כשהבטנה כלפי חוץ. אבא חיבק אותי , צלצל, הגיע נזיר, ואבא השאיר אותי”. לדני מספר, “לא היו לי פחדים כל ימי חיי כמו בימים שהייתי שם. כילד לא ידעתי לשקר אך ידעתי שאסור לספר שאני יהודי. לא היה לי מושג בתפילות. הייתי צריך ללכת למיסה קתולית, אמרתי שאני פרוטסטנטי. חייתי בפחד תמידי להיתפס”.

כשבועיים אחר כך, בעקבות הפצצה של הבריטים והאמריקאים לקחה אותו אמו מהמנזר. בצאתם הם נתפסו על ידי הנאצים והועברו לגטו בבודפשט ולאחר מכן לברגן – בלזן.

אחרי שהות של חצי שנה במחנה הריכוז הגרמני הוא שוחרר על ידי הצבא הבריטי וכשהוא בן -8 הצליח לדני להיות בין 1,684 האנשים שהועלו על רכבת קסטנר שלקחה אותם מברגן – בלזן לשוויץ ומשם אחרי מספר שנים לישראל. “שוויצריה נראתה לי כגן עדן”, הוא מספר, “כאשר עצרה הרכבת נכנסו אנשים במדים, דיברו אלינו נחמד, נתנו קקאו וקובית שוקולד לילדים- חשבתי שהגענו לגן עדן”.

משוויץ עברה משפחתו של לדני ליוגוסלביה ובסוף שנת 1948 הם עלו לישראל. “אני זוכר שהגענו למחנה העולים בבאר יעקב ומשם ללוד שהייתה אז נטושה ושיכנה ניצולים רבים מאירופה. בשנים הללו עסקתי בעיקר בלמידה זאת הייתה מטרתי”. מספר לדני ובאמת את התיכון כבר סיים בהצטיינות ואחרי שירותו הצבאי סיים שני תארים בהנדסת מכונות בטכניון בחיפה.

את הדוקטורט עשה באונברסיטת קולומביה שבארצות הברית. כאשר קיבל את דרגת הפרופסור שיתף לדני את הנוכחים כי מעולם לא סיים בית ספר יסודי, “סיפרתי לכולם באותו מעמד מרגש בו קיבלתי את התואר כי מעולם לא סיימתי בית ספר עממי”, הוא נזכר בחיוך. “ובכל זאת למדתי ארבע וחצי שנים, בארבע שפות שונות. בהצטיינות”.

הליכה: התחיל בהלצה והפך לדרך חיים

את ההליכה גילה לדני בשנות ה-50 כשהוא בתחילת שנות העשרים לחייו. הארוע שהדליק את הניצוץ היה צעדת ארבעת הימים לירושלים, שבו לקחו חלק עשרות אלפי ישראלים. המסלול היה 40-50 ק”מ. “בצעדה השלישית שלי, ב-1959, ניסיתי ללכת מהר ואכן הגעתי ראשון”, מספר לדני, “אבל אחר כך בקושי יכולתי לזוז כמה ימים”. בעקבות צעידה זו החל לדני להתאמן בהליכה למרחקים ארוכים, ומאז עשה את מסלול ארבעת הימים הלוך-חזור. הקושי, לדבריו, הוא ביום השני, ובהתמדה בהליכה מהירה לאורך זמן.

איך זה התחיל? “זה החל בהלצה” הוא אומר, “כאשר אמא דחפה אותי מהלול החוצה. אבל ברצינות בהתחלה רצתי, לא בצורה רצינית אבל השתתפתי במרתון הראשון שהתקיים בישראל בשנת 1956. ההליכה הרצינית הראשונה הייתה באמת בצעדת ארבעת הימים. כשנתיים הלכתי בקבוצה של הטכניון, אבל הם הלכו לאט לדעתי כבר אז וזאת למרות שזכינו בפרס ראשון לקבוצות אזרחיות. שנה אחר כך כבר צעדתי לבד. אני זוכר שביום הראשון שמעתי שהלך מקיבוץ גדות משוויץ שהוא מסוגל ללכת יותר מהר. מה שדירבן אותי לעלות קצב”. באותה תחרות היה לדני בין האחרונים אבל שנה אחר כך כבר הגיע במקום הראשון.

בשנים שאחר כך השיג לדני כל הישג אפשרי בתחום ומאות הגביעים ואלפי המדליות שבביתו מזכירים שמדובר בספורטאי בלתי נשכח בהליכה בארץ ובעולם. בגיל 70 קבע לדני שיא עולם בהליכה בעיירה אשטבולה שבאוהיו. לדני הלך ברציפות 100 מייל שהם 161 ק”מ במשך 21 שעות, 45 דקות ו-34 שניות. בקריירה שלו כהלך השיג לדני שיאים לאומיים בכל מרחקי ההליכה בין 3 ל-50 ק”מ ולצידם שיאי עולם. הבולט שבהם הוא שיא עולמי להליכה למרחק 50 מייל שהם 81 ק”מ שנקבע בשנת 1972.

אולימפידת מינכן: מסרב להיעלם

השתתפותו באולימפיאדות היו גולת הכותרת, לדבריו. אולימפידת מינכן במיוחד מהווה בחייו של לדני שיא אישי בלתי נשכח. לדני ניצל בנס מטבח הספורטאים הישראלים. היום הוא שב ומשחזר, “אני ועוד חמישה אנשים אוכסנו בדירה אמצעית, כשהטרוריסטים התקיפו את דירה מספר 1 ו- 3 הם היו ממש באמצע. כאשר העירו אותי ופתחתי את דלת הכניסה וראיתי את ראש המחבלים, לא התרגשתי מזה. אני מודה שאני איש קר רוח, חיי גרמו לי לאט לאט לסגל את היכולת הזאת, יכול להיות שגם לא הבנתי את הסיטואציה”, הוא מודה במבט לאחור.

“אני זוכר שהייתי בפיג’מה והם כולם היו לבושים. הם התחילו לברוח מחדר השינה שלי שהיה בקומת הקרקע דרך הדלת למרפסת הגינה ומשם לברוח מהבניין, אני באותו זמן רק לבשתי את הטררנינג והייתי אחרון. במקום לנטוש בבהלה את הבניין ו”להציל” את עצמי בלי מחשבה הלכתי לאורך הבניין בצד האחורי והזזתי את ראש המשלחת לדירה מספר 5″.

לדני שמר על קור הרוח עד הרגע שהבין את גודל הארוע ושמע את ההחלטה של המשלחת לחזור לישראל. את תחושת הכעס הוא זוכר היטב, “אנחנו ממלאים את המשאלה של אלו ששלחו את המרצחים לזרוק אותנו מפורומים בין לאומיים”, הוא מספר שטען כנגד מקבלי ההחלטות. “אנחנו משרתים לידהם של מי שרצו למנוע את כניסתו וכעת במו ידנו אנחנו מחליטים לסגת, ואם כבר נסוגים אז לפחות להשאיר דגלן עם דגל מעוטר בשחורים בשביל טקס הסיום ולא פשוט להיעלם כאילו למשלחת ישראל אין שום זכר”.

אולם ברגע שהוא עלה ללחוץ את ידו של שר החוץ הגרמני לפני הנסיעה הביתה הוא הבין, “לפניי העלייה במינכן עם הארונות ביחד, עמדנו בשורה ושר החוץ של גרמניה שהפך לימים לנשיא גרמניה לחץ את ידנו. פתאום קלטתי כמה מעט נשארנו מהמשלחת, מרבים בסוף נשארו מעט מאוד. אני זוכר הייטב את קבלת הפנים בשדה התעופה בלוד שהמונים הגיעו לקבל אותנו, התרגשתי מאוד זה היה מעמד מעורר צמרמורת חזרנו הבייתה”.

חזק מול הסרטן

כמעט 30 שנה לאחר מכן כתב ספר אוטוביוגרפי “ההליכה לאולימפיאדה” ובו הוא מתאר את המסלול הקשה שעבר עד שהצליח להגיע לאולימפיאדה.

לפני כ-15 שנה, ביולי 2002 הוא לקה בסרטן הלימפה. “הרגשתי נורא בתקופת הטיפולים הכימותרפיים”, הוא מספר, “הקאות, בחילות, סחרחורות, נשרו לי כל השערות, מה לא.” אולם גם אחרי שנתגלה הסרטן בגופו הוא המשיך להתחרות בהליכה למרחקים של עשרות קילומטרים, “אבל במכנסיים ארוכים וחולצות ארוכות שרוולים”, הוא ממהר לציין, ” כשחולים כדי לא להיחשף לשמש”. לאחרונה כאמור חגג פרופ’ שאול לדני 81 שנים בהליכה של 81 ק”מ בעידודם של בני משפחתו וחבריו הקרובים.

 מקור

מקור 2

1

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *