יעקב גוטרמן , ילד בן שש , סיפור הישרדות בשואה

135

יעקב גוטרמן , איש מלא חיים , טבול בזעם ובכאב , עבר את השואה כילד , אביו נפל במרד ורשה, שנועד  למנוע מפולין את נפילתה  בידי הרוסים בסוף המלחמה. יעקב עוסק בציור .כשפרצה המלחמה התגורר עם  משפחתו בעיירה פלוצק עד שגורשו על ידי הגרמנים.

" גרנו אצל פולני בעיר אוסטרוביץ והתיידדנו  מאד. אבא גולל בפניו מה לדעתו  עומד לקרות ,  והפולני הסכים אתו ואמר , את כל היהודים אינני יכול להציל , לכם אני חייב לעשות משהו . הוא נסע אל כפר נידח , השיג תעודת  לידה אמיתית של בת דודה שלו , ולדיסלאבה דורה ונתן אותה לאמא. אמא , בדפיקות לב נוראות , הלכה לעירייה , הביאה חמישה זלוטי וצילום, וביקשה על פי תעודת  הלידה תעודת זהות חדשה. היום בדור המחשבים , זה אולי לא היה עובר . אז בתוך הביורוקרטיה  המסורבלת , זה עבד יפה . אחר כך קיבל אבא תעודת זהות מזוייפת, ואני קיבלתי תעודה על שם אחר. אבא היה בעל מראה שמי קלאסי, עם אף נשרי בהיר, ולא רצה שנהיה יחד וניפול יחד במלכודת. אני הייתי שייך לאמא , וקראו לי סטניסלב.  אני הופעתי כנוצרי , תלו על  צווארי מדליון של סנטה מריה . למדתי לומר כמה תפילות בסיסיות ולהסתדר בזהות שאולה.

עברנו ממקום למקום, העיקרון היה , שברגע בו אתה מגלה צל של חשד, מישהו מסתכל עליך בעין עקומה, פולט איזו מילה שיש לה רק ריח של יהודי ובאותו ערב כבר לא היינו שם. הרבה מחודשי  המלחמה ביליתי ברכבות , משפחה ללא בית .

אחד הזיכרונות  הדומיננטיים שלי מימי הילדות הוא שקשוק הגלגלים ברכבות בלילה . הפרטיזנים באותה תקופה נעשו מאד פעילים ופוצצו רכבות , ואיחור של  ארבע -חמש שעות לרכבת היה עניין מקובל אז.

בוורשה פגש אבא נזירות , שהיה לו קשר איתן בבית המלאכה  שלו לסריגים לפני המלחמה. אם המנזר הכירה אותו  והציעה לו לעבוד אצלה. הוא טיפח לעצמו שפם גדול , כדי להסתיר את מראהו היהודי, היה משכים קום כשהעיר וורשה הייתה עדיין ריקה, עובד כל היום ובערב חומק לדירה. גרנו בדירות נפרדות, אמא ואני התגוררנו בדירה מעופשת ואפורה. היינו דיירי משנה אצל טבח שיכור במסעדה של הגסטפו, שהיה מכה את אשתו, והתפאר כל פעם שבבוקר  תפס  י במסעדה ומסר אותה לגסטפו.

הייתי ילד רזה וחיוור, והימים היו קשים מאד. פעם אחת ניצלנו ברגע האחרון מ"תופסת" . ב1944 הייתה  ה"תופסת" חיזיון נפוץ. כמעט מדי יום ביומו  היו באות שתי משאיות, מלוות באופנועים עם סירה, הגרמנים היו חוסמים את הרחוב משני צדדיו , יריות , שריקות , נביחות כלבים, כהרף עין היו תופסים מאה איש ומעלים אותם על משאית . למחרת היית רואה פלקט גדול ואדום ועליו נכתב , בגלל התנקשות בחייו של חייל ורמאכט גרמני  הוצאו 120 בנדיטים פולנים להורג. פעם אחת נקלענו לתופסת כזאת . שנינו חשנו הלמות-לב נוראה , פרפור וחיוורון . אמא נתנה לחייל הגרמני את תעודת הזהות שלה. הוא הסתכל עלי, ופתאום דוחף אותנו לשער של חצר בוורשה, ואנחנו חומקים לשם, עוברים מחצר לחצר דרך מעבר צר.

חיינו היו עד לפני שנייה תלויים על חוט השערה, ופתאום אנחנו שוב חופשיים. .

העיר וורשה שרצה אז , בשנים שאחרי נפילת גטו ורשה , פולנים צעירים שהתמחו בתפיסת  יהודים. לא שמעתי  על מקרה שגרמני זיהה יהודי ברחוב או ברכבת ותפס אותו , אבל לפולנים היה חוש שישי לתפוס  יהודים. היו פולנים שעסקו בזה מהבוקר עד הערב.  רצו לעשות את היומית. פולני כזה מסתכל בעוברי-אורח. אם ראה עיניים יהודיות  מפוחדות , שבהן זיק של עצב עמוק, היה ניגש תחילה לאיש, סוחט ממנו כופר נפש עד המטבע האחרון  שהיה תפור בפינת הבגד, ואחר כך מוסר אותו לגסטפו כדי לקבל עוד ליטר וודקה או קילו סוכר.

פעם בוורשה ניגש לוכד -יהודים כזה לאמא, תפס אותה ברחוב, אמא הקימה קול צעקה, " אתה בעצמך יהודי מטונף!" , תפסה אותו והלכה אתו לשוטר. ידעה שאין לה מה להפסיד. הלכנו כולנו למשטרה, ושניהם נחקרו. למזלה היה התופס שיכור, וכששחררו אותה התעלפה כמעט בבת-אחת על מדרגות המשטרה. אחרי מאתיים מטר שמעה קול נעליים  מסומרות רצות אחריה ושוטר קרא לה, גברת דורה, בואי עוד פעם. היא חשבה שהפעם כבר לא תחזור הביתה, אבל רק רצה לבדוק עוד חותמת אחת, ושילח אותה לחופשי.

בכל התקופה בה שהינו בוורשה  ניסה אבא להתחבר אל אחת המחתרות הפולניות. אמא התחננה בפניו של יעשה את זה. היא אמרה לו, יש לך בן יחיד, המלחמה עומדת להסתיים. הוא אמר שהוא מוכרח להילחם נגד הנאצים, רצחו לו את  אבא והמשפחה, והוא לא יוכל להסתכל בראי אחרי הניצחון אם לא יתרום את חלקו הצנוע. הוא היה איש מיוחד במינו, אמיץ מאוד, ניחן בכישרונות ספרותיים, כתב מחזות.

בקיץ 1944 נסעתי עם אחת הנזירות לגור זמן-מה אצל משפחתה בלודז' . אבא רצה לשלוח אותי מוורשה, בגלל הסכנות היומיומיות  וכדי שאשמין קצת ואוכל ביצה ואשתה כוס חלב ביום. היה לי טוב שם. נתנו לי לרעות פרות,  ובפעם הראשונה בחיי רכבתי על סוס. בזמן שהייתי שם פרץ מרד וורשה הפולני. אבא קיבל דגל פולני , רובה מאוזר והשתתף  בקרבות נגד הגרמנים . הוא לא חזר. . את כל הדברים האלו לא ידעתי , הייתי בכפר הפולני .

ערב פסטורלי אחד, אני גולש עם הפרות לנחל בדרך הביתה . מעבר לנחל אני רואה אישה  יושבת בחליפה אפורה, כעשגבה אלי. זה היה מוזר, לראות אישה בחליפה. הלב שלי התחיל לפעום וככל שהתקרבתי ראיתי שגבה של האישה  רוטט. ככה נפגשתי עם אמא. התברר לי , שבמשך כל תשעת השבעות של המרד הפולני ישבה עם יתר דיירי הבית במרתף בוורשה. הבית הופצץ וקרס ויושבי המרתף ניצלו. היא סיפרה לי שאבא נפל, כנראה, ושנינו נשארנו בכפר עוד כמה שבועות.

חזרנו יחד לפלוצק , זאת הייתה חזרה טראגית. אוכלוסיית פלוצק, שלפני המלחמה מנתה 10,000 איש , מתוכם 9000 יהודים , עיר תוססת עם תרבות וספורט, הפכה לעיר רפאים.

הייתי ילד קטן ורזה ומאוד חלש, היה חשש שריאותיי נפגעו, ואז באה אישה מופלאה, בעלת יוזמה ומרץ ואהבה גדולה לילדים , ואספה ילדים יהודים לעיירה בהרי הקרפטים . זו הייתה לנה קיכלר, ואני הייתי אחד ממאה הילדים שלה.  זו הייתה השנה היפה  ביותר בחיי. פתאום מתוך הזוועה של המלחמה, אחרי כל כך הרבה שנים, מצאתי את עצמי על פלנטה אחרת, בבית נפלא, בנוף מקסים, כל בוקר מגישים לך קקאו חם עם עוגות. הייתי אחד הילדים המאושרים הבודדים שם שהייתה לה אמא."

יעקב גוטרמן , אב שכול , בנו רז  ז"ל,   חייל בסיירת גולני נהרג בקרב על הבופור .

מקור וקרדיט:

רוביק רוזנטל, משפחת הבופור, הוצאת הקיבוץ הארצי, 1989

 אודות יעקב גוטרמן

כשהיה בן 15, עלה לישראל עם אמו ואביו החורג והגיע לנמל חיפה, משם הועברו למחנה העולים שער העלייה בחיפה, משם הגיעו למעברה בעכו, ומשם הגיע לקיבוץ עין חרוד. הוא נישא לרותי והתגורר בעיר מגוריה חדרה. לזוג נולדו שני בנים. כשבניו עוד היו ילדים, חלתה רותי בסרטן ונפטרה. גוטרמן החל ללמד ספרות בקיבוץ העוגן, וכעבור שנה הוצע לו להיות חבר קיבוץ – הצעה נדירה באותם ימים למשפחה חד-הורית. שם הוא מתגורר עד היום. כעבור כמה שנים הכיר את אניי, דיילת אוויר ילידת דנמרק. הוא נישא לה ולזוג נולדו שתי בנות. בנו רז שירת בסיירת גולני ונהרג ב-1982 בקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה. לאחר מות בנו היה לאחד ממובילי המחאה נגד המלחמה. הוא הפגין, פרסם מאמרים בעיתונות, כתב שירים וערך ספר שירי מחאה של משוררים ישראלים נגד המלחמה. כיום הוא חבר בפורום המשפחות השכולות.

גוטרמן החל לצייר בגיל עשר, לאחר המלחמה. הוא עוסק ברישום וציור באקוורל ושמן. הציג שלוש תערוכות יחיד, ואייר כ-170 ספרים בישראל ומחוצה לה, בהם ספרי ילדים ונוער רבים וספרים הקשורים לעולם ולהוויה הקיבוצית. שימש במשך שמונה שנים כמאייר "השבוע בקיבוץ הארצי". גוטרמן מאייר את אוסף הסיפורים הקצרים באתר התנועה הקיבוצית, אשר כוללים יותר מ-200 סיפורים.

ב-2004 יצא לאור בהוצאת יד ושם הספר "עלים מן האש" מאת אביו, שמחה גוטרמן. כתב היד לספר התגלה באקראי ב-1960 במהלך שיפוצים בפולין. הספר מגולל ברומן את חייהם של היהודים בעיר הולדתו של שמחה, פלוצק, מימי הכיבוש הגרמני ועד לגירוש היהודים למחנות השמדה. יעקב אייר את הספר, ערך אותו, והוסיף לו מבוא ואחרית דבר.

ב-2008 יצא הספר "שירים לדן" בהוצאת כרמל. הספר נכתב לזכרו של רב-סרן תמיר מסד, שנהרג ב-2002 מפגיעת מחבל. הספר נכתב לבנו של תמיר, דן, שהיה בן ארבע במותו של אביו. הספר כולל שירים שליקט וכתב גוטרמן ואיורים פרי מכחולו.

גוטרמן עוסק בחינוך והסברה לנוער, מעניק עדויות לתלמידים על זכרונותיו מהמלחמה ומשתתף בסיורים בפולין עם בני נוער ואחרים. משנת 2006 הוא משמש יושב ראש ההנהלה הציבורית של "מורשת", המרכז לחקר השואה ולהוראתה ע"ש מרדכי אנילביץ'.

מקור

 

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *