יצחק רודניצקי (ארד) נער בן 15 כפרטיזן

93

 בצילום למעלה : 

יצחק ארד (בצד שמאל למעלה) וקבוצת פרטיזנים

תחילת פברואר 1942. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה מצא את עצמו יצחק רודניצקי, נער בן 15, בחבורת צעירים מגטו שווינציאן בליטא, שנחטפו על ידי שוטרים ליטאים והובלו ליעד לא ידוע. בהגיעם למבנה, לא הרחק מהגטו, הם נמסרו לידי חיילים גרמנים. כשנפתחו בפניהם שערי המבנה, החסיר הנער פעימה. היה זה מחסן מלא בנשק־שלל, שאותו הוא וחבריו הצטוו לנקות ולמיין. “הרגשתי כי לבי הולם בי בעוז למראה הנשק הרב הזה”, הוא נזכר כעבור כמעט 80 שנה בפיתוי שלא היה בר כיבוש. “הנשק היה בהישג יד. שקלתי את האפשרויות ואת הסכנות והחלטתי שזו ההזדמנות ועליי לנצל אותה ויהי מה. כשהחייל ששמר עלינו יצא החוצה להרף עין, תפסתי ‘אוטריזאנקה’, רובה שהקנה והקת שלו קוצצו בחלקם, והסתרתי אותו מתחת למעיל, בתקווה שלא יתגלה. ידעתי בוודאות שאם אתפס, אני והחבורה שאיתי, ואולי כלל הגטו, נשלם על כך בחיינו. באותו רגע לא חשבתי על זה, כי לא חושבים הרבה ברגעים כאלה, ומול עיניי רק עמד הסיכוי להביא נשק למחתרת. כשהיה עלינו, כפרטיזנים, לפוצץ רכבות, פוצצנו – זה לא היה הזמן להיות יפי נפש. וכשנאלצנו לפשוט על בתי כפריים כדי לגזול מהם לבוש חם ואוכל, לא היה מקום להתחשב בהיותם עניים. אם רצינו להילחם, לא הייתה ברירה אחרת”.

הממד הרגשי

יצחק רודניצקי, הנער הנועז דאז, הוא תת־אלוף בדימוס ד”ר יצחק ארד, הפרטיזן והפלמ”חניק, שבשירותו בצה”ל הגיע עד תפקיד קצין חינוך ראשי. בהמשך שימש יו”ר הנהלת יד ושם במשך 21 שנה, עד שפרש כדי להתמסר לעבודת תיעוד השואה במזרח אירופה. כהיסטוריון, הוא שמר על מרחק רגשי מהמאורעות שעליהם כתב בספריו ובמחקריו, ולא התייחס לשאלות מוסריות ומצפוניות. בימים אלה, בגיל 93 (“וחצי!”), בעודו נמרץ וצלול כבדולח, הוציא ארד, שמאז התקופה הפרטיזנית שלו מכונה בפי כל טולקה, בהוצאת יד ושם וידיעות ספרים, את ספרו “זה קרה בפלנטה שלנו”, על מוסר ודילמות קיומיות בקרב יהודים במציאות השואה, שלא רק שונה מכל ספריו עד כה, אלא קרוב לוודאי אין לו אח ורע בספרות השואה.
“רציתי להביא את שאלות המוסר שהתלוו למעשי היהודים במציאות שהוכתבה על ידי הגרמנים, כשהברירה שעמדה בפניהם היה לבחור בין רע לרע מאוד”, הוא מספר.

לכתבה המלאה

ראו גם :

הפלמ"ח וצה"ל

בדצמבר 1945 עלה ארד לארץ ישראל במסגרת תנועת ההעפלה, באוניית המעפילים "חנה סנש", והתגורר בקיבוץ יגור. בתחילת שנת 1946 התגייס לקורס טיס של הפלמ"ח וקיבל רישיון טיס בריטי. במקביל הוא הדריך מניסיונו כפרטיזן בקורס קציני חבלה של הפלמ"ח באשדות ובאפיקים. הוא שירת כטייס בתחילת מלחמת העצמאות ובין השאר טס לגוש עציון לאחר ששיירת נבי דניאל הותקפה. הוא היה אמור לצאת לקורס טיס על מטוסי מסרשמיט בצ'כוסלובקיה, אולם לאחר שהתברר כי הוא עיוור צבעים הוא עבר להיות קצין החבלה של חיים לסקוב במבצע נחשון. עם הגדוד החמישי של הפלמ"ח לחם בקרבות בירושלים ולקראת סוף המלחמה השתתף במבצע חורב.

לאחר המלחמה הוצב תחילה כמפקד פלוגה בחטיבה 7 ולאחר מכן כמפקד גדוד 9. התקדם בסולם הדרגות והתפקידים בחיל השריון. עם סיום מבצע סיני קיבל את הפיקוד על גדוד שריון שמפקדו נפל בקרב. שימש מ"מ קצין שריון ראשי, קצין אג"ם של גייסות השריון, סגן מפקד חטיבה, מדריך במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה, ראש מה"ד אימונים. בזמן מלחמת ששת הימים שהה בלימודים והיה ללא תפקיד צבאי מוגדר, אך סייע ליצחק חופי בעבודתו כמפקד מחלקת המבצעים במטכ"ל. אחרי המלחמה שימש ראש מטה אוגדת מילואים. הוא עשה תואר ראשון בהיסטוריה ומדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ותואר שני בנושא השואה[2] אותו קיבל ביוני 1968

ביולי 1968 נתמנה לקצין חינוך ראשי, ובכך היה הראשון שהגיע לתפקיד זה מפיקוד ביחידות שדה. בתפקידו נאלץ ארד להתמודד עם המציאות החדשה של המצאות חיילים הרחק ממקומות מגוריהם בעקבות מלחמת ששת הימים והוא נתן עדיפות לדאגה לחינוך ובידור לחיילים קרביים ולהסברת עמדת ישראל לחיילים העומדים בחזית, תוך הדגשה שהסכסוך הישראלי-ערבי אינו תוצאה של מלחמת ששת הימים אלא מקורו 50 שנה קודם לכןארד פרש מצה"ל ב-1972 בדרגת תת-אלוף, אך שב לשירות בן שלושה חודשים במהלך מלחמת יום הכיפורים והיה אחראי לאימון לוחמי שריון לפני צאתם לחזית.

מקור 

 בצילום : יצחק ארד כלוחם שיריון בצה"ל 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *