"בכל יום היה פוגרום. האוכלוסייה הצפופה בגטו מינסק הלכה והצטמקה. דריכות מתמדת. אמא יצאה לעבודת כפייה, ואבא ברח אל הפרטיזנים. באותו יום נורא של פוגרום נתפסתי על ידי הפוליצאים (השוטרים הבלארוסים). הייתי בת 9. הביאו אותי אל בור הריגה. המוני יהודים היו שם. מולנו עמדה כיתת יורים, מחיילי הגסטאפו. עמדנו בבור בצפיפות, כל הזמן נורו יריות. החיים הצטוו לשים את המתים בצידי הבור. לפתע נתקלו עיניי בעיניו של שוטר אוקראיני. "יש הרבה זהב", לחשתי. השוטר הסתכל עלי ונחר בבוז, "ז'ידובקה, יש הרבה זהב את אומרת? תראי לי איפה ואם לא…". יצאתי מן הבור והלכתי לצידו. לאן? לא ידעתי. זהב? מה לי ולאוצרות זהב. רעבתי לפרוסת לחם. "איפה הזהב?" שאל שוב. לקחתי אותו למחסן שמאחוריו היה בור המסתור שלנו. הוא הוציא סכין, העביר אותו לרוחב הצוואר שלי, "זה סופך אם את משקרת לי". רעדתי. קרעתי את חולצתי הלבנה, תחתיה נגלתה שרשרת ובקצה צלב זהב. בבריחותיי הרבות מן הגטו ענדתי את הצלב לצורך הסוואה. "אם תהרוג אותי, הצלב שלי ימית אותך!" דיברתי בביטחון והסתכלתי לו בעיניים. הוא נעץ בי מבט קר, "ז'ידובקה חכמה, זרקי את הצלב על הרצפה ולכי מכאן!"
רחל שמיילוביץ: נולדה ב־1933 בבלארוס. בת 9 בזמן הפוגרום במינסק, שרדה את בורות המוות. אחרי המלחמה למדה רפואה במינסק, שם פגשה את בעלה זליג. עלתה ארצה ב־1959. אם לשתיים וסבתא ל־6 נכדים
1