כאן הסתתרנו : סיפורם של הילדים היהודים שחיו במנזר בזמן השואה

61

מאת : אילנה שטוטלנד, עיתון “מעריב”

כשפולין השתחררה, התחילו להגיע למנזר אמהות שיצאו מהמחנות וביקשו למצוא את הילדים שלהן. הן נראו מטורפות, בבלויי סחבות. כל כך שמחתי שלא באו לקחת אותי”, מספרת לאה באלינט. “היה לי טוב במנזר, ואין ספק בכך שמנזרים הצילו ילדים יהודים בתקופת השואה. הנזירות סיכנו את חייהן כדי להציל אותנו, ואנחנו לא נותנים מספיק כבוד למנזרים. היו גם נזירות אכזריות, אבל בדרך כלל לילדים היה טוב שם. הסיפורים על כך שמנזרים הצילו ילדים כדי לנצר אותם אינם נכונים. מי שעשה זאת האמין בלב שלם שזו הצלה מגיהינום”.

בתקופת השואה ילדים יהודים רבים נמסרו למנזרים על ידי הוריהם או על ידי אנשים שהחביאו אותם ונאלצו להעבירם. גורלם של הילדים הללו היה שונה ממנזר למנזר ומארץ לארץ. בסיומה של המלחמה בני משפחותיהם או הגורמים היהודיים שטיפלו בגאולת הילדים הגיעו למנזרים כדי להוציאם ולהחזירם לחיק היהדות. לא תמיד נמצאו הילדים במנזרים שאליהם הובאו, משום שפעמים רבות הם לא נרשמו שם בהגעתם למקום מחשש מהגרמנים. היו מנזרים שהטבילו את הילדים, והיו גם ילדים שבעצמם לא רצו לחזור ליהדות.

אחרי המלחמה נאלצו הילדים, שהיו קטנים מאוד כשנמסרו למנזרים, להסתגל להוריהם או לבתי הילדים שאליהם צורפו.

אלבחרי (80, לשעבר מורה למבוגרים, נשוי, אב לארבעה וסב ל–14 נכדים, מחדרה), נולד בסרייבו והיה בן יחיד להוריו. בתחילת 1942 הוריו נשלחו למחנות ונספו. בגיל 4 הוא הגיע למנזר יוסף הקדוש בעיר ספליט. “אחד האחים של אמי היה נשוי לאישה גויה בשם אנגלה. היא הוציאה אותי במרמה מהבניין שממנו נשלחו הילדים והנשים למחנה, טענה שאני הנכד שלה”, הוא מספר.

אברוצקי (84, רואת חשבון בעברה, אלמנה, אמא לשניים, סבתא לארבעה וסבתא רבתא לתשעה נינים, מכפר סבא) נולדה בוורשה. אביה נספה בשואה, אמה ואחותה שרדו. בהיותה בת 10 הצליחה לברוח מגטו ורשה והסתתרה אצל משפחה פולנית. אחרי מרד גטו ורשה הפולנים גירשו אותה ולא היה לה לאן ללכת. “הסתובבתי כמה ימים בוורשה עד שכוחותי אזלו. כשהתעוררתי, גיליתי שאני נמצאת במנזר על שם סנטה אורסולה ברחוב טמקה 30 בוורשה”, היא מספרת.

באלינט (79, אלמנה, אמא לשלושה, סבתא לשישה, משורש) היא חוקרת שואה ועוסקת בנושא של אובדן זהות במהלך התקופה. היא הקימה את “ארכיון הילדים ללא זהות” בחסות בית לוחמי הגטאות, ובשנת 1995 הדליקה משואה ב”יד ושם” בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

באלינט הגיעה למנזר ליד ורשה בשנת 1942 בהיותה בת 4, בת יחידה להוריה. אמה נרצחה על ידי הגסטפו, אביה היה ניצול אושוויץ. “אני לא זוכרת מי מסר אותי, אני רק יודעת שהגעתי למנזר פרנציסקני ומיד קיבלתי שם פולני: אלינה הרלה”, היא מספרת.

מישהו מכם זוכר אולי את הפרידה מההורים?

אלבחרי: “אצלי זה בלקאאוט. אני זוכר את ההורים, את הבית שגרנו בו, לא את הפרידה עצמה. כנראה הצלחתי להדחיק את הטראומה”.

אברוצקי: “אבא שלי היה כבר במצב קטסטרופלי אחרי כל החקירות של הגסטפו, וכשיצאתי מהגטו, הפרידה ממנו הייתה מאוד טראומטית. הפרידה מאמא נשאה אופי לגמרי שונה. היא עוד הספיקה לצאת את הגטו ונפגשנו בצד הפולני, אבל אחר כך נפרדנו והיא חזרה לגטו. היא נפצעה שם אנושות וקטעו לה רגל”.

באלינט: “הייתי עם אמא שנתיים בגטו. אני זוכרת המון פרטים, אבל לא את הפרידה. אבא נעלם לנו עוד לפני זה. בהתחלה הוא נלקח כאסיר פוליטי, כי סירב להיות ביודנראט. ישר שלחו אותו לעבודות כפייה ומשם לאושוויץ”.

אילו חוויות חקוקות בכם מתקופת ההימצאות במנזר?

אלבחרי: “באוקטובר 1943 הגרמנים הפציצו את ספליט, המנזר ששהיתי בו נהרס, והנזירות הלכו עם 42 ילדים בעיר מופצצת וחיפשו מחסה. הן מצאו אותו במנזר אחר, ומאותו רגע בעצם התחיל משטר טרור וממש התעללות. היינו שם רק שבועיים, אבל במהלכם קיבלנו עונשים של כריעה על מלח ועל תירס. או שיום אחד קמתי מהשינה בלילה, היו מים לרחצת הבוקר, שתיתי מהם וקיבלתי מכות על כך. אחרי שבועיים הנזירות קיבלו מקום אחר, ומאותו רגע היה שקט ושלווה. הטבילו אותי לנצרות ונתנו לי את השם אנטון. בעיקר אכלנו לחם ושום, היינו קירחים לגמרי, אבל קיבלנו מהנזירות מה שילד צריך לקבל: יחס, חיבה, לימודים”.

אברוצקי: “שלוש שנים הייתי במנזר. הנזירות לא הטבילו אותי, כי מראש היו בטוחות שאני נוצרייה. במנזר הזה גם פגשתי את הכומר קרול וויטילה, שהפך כעבור 30 שנה לאפיפיור יוחנן פאולוס השני. הוא היה מגיע כל שבועיים מקרקוב למנזר בוורשה ונושא שם דרשות. במקרה לגמרי התפקיד שלי היה להגיש לו ארוחת בוקר על מגש. יום אחד הלכתי עם המגש, הוא נשמט מידי, ונפל ממנו אקדח שהוחבא. נבהלתי, הוא מיד לקח את האקדח והסביר לי שבמנזר מתקיים תא מחתרתי של המחתרת הפולנית. אפשר לומר שהוא גייס אותי למחתרת. בגדול, החוויות שלי מהמנזר היו חיוביות. הייתי בטוחה שאמא שלי לא בחיים, לגבי אחותי לא ידעתי כלום, הבנתי שאני לבד וצריכה להסתגל לעולם החדש”.

באלינט: “שלוש שנים, עד יוני 1945, הייתי במנזר ויש לי זיכרונות מאוד טובים ממנו. זה היה מקום נקי ויפה, היה בו אולם גדול ועמדו בו 30 מיטות. התפללתי בדבקות לישו, כל אחת מהנזירות הייתה כמו אמא שלי, והיחס כלפי היה נהדר אף על פי שהמשטר היה מאוד קשה. היו למשל שעות מסוימות שבהן היה אפשר ללכת לשירותים, ובגיל 5 כבר הייתי צריכה לשבת ולקלף תפוחי אדמה. היד שלי הייתה קטנה והייתי עושה קליפה מאוד עבה. כעונש אמרו לי שאוכל קליפות. כולם קיבלו תפוחי אדמה, ואני קיבלתי קליפות.

“חוויה נוספת שמאוד זכורה לי: הגרמנים היו מסתובבים בחוץ ומחרימים דברים מהמנזר. יום אחד הם הגיעו, ואותי החביאו בתוך סל ביצים. הנזירה התחננה בפני הגרמנים שייקחו רק סל אחד של ביצים, ושמחר תיתן להם שני סלים. הם אכן לקחו סל אחד ואותי השאירו. ואז הוציאו אותי מהסל שלוש נזירות, חיבקו ונישקו אותי, ואני לא הבנתי מה קרה כאן”.

האם הייתם מודעים לדתכם?

אלבחרי: “ילד בן 4 לא יודע מה זה יהודי או לא יהודי”.

אברוצקי: “הייתי מודעת, אבל זה כבר לא היה רלוונטי לחיים שלי, כי הייתי בטוחה שמשפחתי לא שרדה. אחרי שהמלחמה הסתיימה, הציעו לי להישבע למנזר ולהיות נזירה. בשבילי זו הייתה מתנה משמיים. קרול קידש את הפרוצדורה, וכשקיבלתי את השמלה הארוכה, מכופתרת ב–33 כפתורים, הייתי מאושרת”.

מי בעצם הוציא אתכם בסופו של דבר מהמנזר?

אלבחרי: “הדוד שלי, מוני אלעזר (אביו של דדו, דוד אלעזר – א”ש), אח נוסף של אמי, שהיה בפרטיזנים, הגיע בסביבות אוגוסט 1945 לקחת אותי. זכרתי אותו ושמחתי לראותו. הוא היה המשפחה היחידה שהייתה לי”.

אברוצקי: “יום אחד ברחוב, בדרכי לבית הספר, עצר אותי איש ואמר: ‘את חנה מנדלברגר, אמך בחיים והיא מחפשת אותך’. אמרתי לו שהוא טועה, שזו לא אני, כי לא רציתי לחזור. הוא אמר שאם לא אבוא איתו, הוא ילך למנזר ויספר שאני לא נוצרייה אלא יהודייה. אמרתי לו שאסע איתו ושאפגוש את הגברת אמא, שכבר לא היו לי רגשות כלפיה. נכנסתי לאיזשהו בית, ראיתי גרם מדרגות ועליו עומדת איזו דמות. ידעתי שזו אמא שלי, אבל לא רציתי לראות אותה, במיוחד בגלל שהייתה בלי רגל. ואז היא נתנה צעקה: ‘חנצ’קו’, נפלה מהמדרגות למרגלותי, ואז כבר לא התאפקתי, חיבקתי אותה והתחלנו לדבר. הדבר הראשון שביקשתי ממנה היה שתחתום שהיא לא אמא שלי ושאוכל לחזור למנזר. היא אמרה: ‘אין בעיה, אחתום, אבל רק אם תישארי איתי הלילה, כי אני רוצה לספר לך מה היה בגטו’. הסיפור הסתיים בכך שנשארתי איתה. באותה שנה נותק הקשר עם המנזר, הגעתי למחנות עקורים בגרמניה, ועליתי ארצה על סיפונה של אקסודוס”.

באלינט: “כשפולין השתחררה שמחתי שלא באו לקחת אותי, אבל אז יום אחד הגיעה אישה בלונדינית, מאוד יפה, עם עיני תכלת, ואמרו לי שהיא בת דודה שלי. לקחתי אותה לכנסייה של המנזר להתפלל, והיא עמדה מולי המומה, כרעה ברך והתחילה לבכות. היא הוציאה אותי מהמנזר, טיילתי איתה על חורבות גטו ורשה, והיא קנתה לי זוג נעליים במידה שלי. אני זוכרת שזה לא היה לי נוח, כי במנזר היינו רגילות ללכת בנעליים שגדולות עלינו, עם עיתונים בתוכן”.

סגירת מעגל

אף על פי ששלושתם עלו ארצה ובנו כאן משפחות, הזיכרונות מהמנזר לא הרפו, והיה רצון עז לסגור מעגל. “בשנת 1983 הגעתי למנזר שבו שהיתי”, מספר אלבחרי. “קיבלה אותנו נזירה ואמרה שכל הנזירות המבוגרות נמצאות בנופש. הלכתי לחדר שבו ישנו וזכרתי הכל. כשחזרתי ארצה, כתבתי מכתב למנזר שאני מחפש תמונות ומסמכים. קיבלתי חזרה מכתב עם תמונות מאחת הנזירות.

לכתבה המלאה של אילנה שטוטלנד בעיתון מעריב , 1 לדצמבר 2017

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *