כמה פחדתי, כנראה רק אלוהים יודע", אמרה דורה זובֶּרמַן

399

ד"ר שרון גבע סוקרת את הספר : ילדי המלחמה 1948-1944: ילדים מספרים על השואה

 

כותבת ד"ר שרון גבע : " הספר כולל 55 עדויות של ילדים וילדות שעברו את השואה מאוסף הפרוטוקולים של המכון ההיסטורי היהודי בוורשה. כמעט כולן תורגמו מפולנית, חמש מיידיש, שלוש מגרמנית ואחת מרוסית. בשונה מאנתולוגיות וכרכי עדויות אחרים על השואה שפורסמו בארץ, כדוגמת ספר מלחמות הגטאות (1954) וכרכי עדויות משפט אייכמן, העדויות אינן מסודרות באופן כרונולוגי או על פי זירות גיאוגרפיות (ארץ, גטו או מחנה) אלא לפי א"ב שמות המשפחה של המעידים והמעידות. מה קרה להם מאז 1948 – שנה שכמובן יש לה משמעות סמלית, אם כי זיקתם של גיבורי הספר וגיבורותיו לאידיאולוגיה ציונית אינה נזכרת כמעט – הספר אינו מספר לנו, ואולי חבל. האם נשארו בפולין, או עברו לגור בישראל, בארצות הברית (לחלקם היו שם קרובי משפחה) או בדרום אמריקה? מה היה משלח ידם אחרי המלחמה? האם הקימו משפחה?"
"בראש כל עדות בספר כתובים השֵם המלא ופרטים אישיים. מכמירי לב הם הילדים והילדות שלא זכרו את שמות הוריהם, כמו דניאל ויטֶלְסקי, שנולד בשנת 1936 ובעדותו בגיל 11 זכר רק ש"פאפא היה שוטר" (עמ' 130). כל סיפור נחתם בשמו של גובה העדות ובמראה המקום הארכיוני, וכל עדות מלווה בצילום הדף הראשון של המסמך האותנטי רשום בכתב יד או מודפס במכונת כתיבה. כך אמנם אין אלה ילדים אלמונים, כדוגמת הילדה ששאלה את אמהּ האם מותר כבר לבכות ובזכות אבא קובנר ונתן אלתרמן הפכה לסמל, אך העדויות שבספר מתפקדות באופן מוצהר על תקן סיפורים מייצגים".
0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *