צוות מיזם "ילדים בשואה" מרכין ראש בעקבות פטירתו של הסופר אהרון אפלפלד ז"ל בינואר 2018 .
כשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתי בן שבע. סדר הזמנים התבלבל , לא עוד קיץ וחורף, לא עוד ביקורים ארוכים אצל הסבים בכפר. חיינו נדחקו בחדר צר בגטו. זמן מה היינו בגטו ובתום הסתיו גורשנו. שבועות היינו בדרכים ולבסוף במחנה.
במלחמה לא הייתי אני . דומה הייתי לבעל חיים זעיר שיש לו מחילה, נכון יותר כמה מחילות. המחשבות וההרגשות הצטמצמו מאוד. אמת , לפרקים הייתה עולה מתוכי איזו תמיהה כואבת למה ועל שום מה נשארתי לבד , אך תמיהות אלו היו נגוזות עם אדי היער, ובעל החיים שבי היה שב ועוטף אותי בפרוותו.
בסתיו 1942 נמלטתי מהמחנה ליערות ואני בן 10. את כניסתי אל היער איני זוכר , אבל אני זוכר את הרגע שעמדתי שם לפני עץ מלא תפוחים אדומים. כל כך נדהמתי עד שצעדתי לאחור. את הצעדים אחורה גופי זוכר יותר ממני. כל אימת שאני עושה תנועה לא נכונה בגבי או מועד לאחור , אני רואה את העץ עם התפוחים האדומים.
כבר ימים לא בא אוכל אל פי, והנה עץ מלא תפוחים . אני יכול להושיט יד ולקטוף, אבל אני עומד ומשתהה, וככל שאני עומד , השיתוק גובר בי.
לבסוף ישבתי תחתי ואכלתי תפוח קטן שמוטל היה על הארץ והיה רקוב בחלקו. לאחר שאכלתי נרדמתי כנראה. כשהתעוררתי כבר דמדמו השמים , ואני לא ידעתי מה לעשות ועמדתי על ברכי. גם עמידה זו על ברכי אני חש עד עצם היום הזה, וכל אימת שאני כורע על ברכי , אני זוכר את השקיעה שדמדמה בין העצים ואני רוצה לשמוח.
רק למחרת קטפתי תפוח מהעץ , התפוח היה קשה, חמוץ , והנגיסה הכאיבה לשיני, אבל אני חזרתי ונגסתי , והעיסה חלחלה בוושט המכווץ. לאחר ימים של רעב אדם חדל להיות רעב . לא משתי מן המקום. נדמה היה לי שאסור לי לעזוב את עץ התפוח ואת השוחה שלידו. אבל הצימאון עקר אותי מהשוחה ויצאתי לחפש מים.
יום תמים חיפשתי ביער העבות ורק לפנות ערב מצאתי פלג מים. כרעתי על ברכי ושתיתי. המים פקחו את עיני , ואני ראיתי בהזותי את אמי שימים רבים נעלמה ממני , עומדת ומתבוננת.
אימא נרצחה בראשית המלחמה. את מותה לא ראיתי , אבל את צעקתה האחת והיחידה שמעתי. מותה משוקע בי עמוק . אבל יותר ממותה – תחייתה. כל אימת שאני שמח או נעצב פניה נגלות , נשענת על אדן החלון או בפתח הבית כעומדת לגשת אלי. עכשיו אני מבוגר ממנה בשלושים שנה. לה לא הוסיפו השנים שנים. היא צעירה והצעירות שלה חדשה תמיד.
הפחד שהפלג יאבד לי פחד שווא היה. הלכתי לאורכו, ולמזלי התנהל ערוצו עד לפאתי היער. היה זה פלג כמו אלה שזכרתי מימי הנופש עם הורי, מסוכך בעצי ערבה וזורם לאיטו. כל כמה שעות הייתי כורע על ברכי ושותה את מימיו. לא למדתי להתפלל. אבל הכריעה העלתה לנגד עיני את האיכרים שעבדו בשדות והיו כורעים על ברכיהם , מצטלבים ודוממים.
בעיר אין אדם מת מרעב . הנה סבך אוכמניות ומתחת לגזע שיח תות שדה. אפילו עץ אגס מצאתי. אלמלא הקור בלילה הייתי ישן יותר. באותה עת עוד לא הייתה לי תמונה ברורה בנוגע למוות. כבר ראיתי מתים רבים בגטו ובמחנה וידעתי כי המת לא יקום על רגליו וסופו שיוטל אל הבור, ובכל זאת לא תפשתי את המוות כסוף. כל הזמן ציפיתי שהורי יבואו ויאספו אותי. הציפיה הדרוכה הזאת ליוותה אותי כל שנות המלחמה , והיא הייתה חוזרת וגואה בי כל אימת שהייאוש היה מניח את טלפיו עלי.
כמה ימים הייתי ביער. אולי עד שבאו הגשמים. מיום ליום נהייתה השהייה בין העצים קרה יותר . לא היה מסתור והרטיבות חלחלה בבגדי הדקים. למזלי היו לי נעליים גבוהות שאמי קנתה לי ימים אחדים לפני פלישת הגרמנים , אך גם הן הלכו וספגו מים ונהיו כבדות.
מקור וקרדיט :
אהרון אפלפלד , סיפור חיים, הוצאת כתר ,1999.
הטקסט המלא של ספר הזיכרונות באינטרנט
0
