גרנו בעיירה בלארוסית קטנה. כשהמלחמה החלה, הגרמנים נכנסו מהר מאוד. הכפר שלנו נשרף והתושבים הועמסו בקרונות והועברו למחנות עבודה.
מישהו נשלח לגרמניה, אך אותנו לקחו ללטביה, הגענו למחנה ריכוז. למרות שהייתי אז ילדה, אני זוכרת הכל היטב. במיוחד רעב ופחד מתמיד. בסוף המלחמה הגרמנים החמירו את הכללים שלהם עוד יותר. לא היה שום אוכל במחנה, בכלל! אני זוכרת שכל מחשבות הילדות שלי באותה תקופה נועדו למצוא לפחות איזו משהו לאכילה. שמחתי לאשפה, לזבל, כל מה שאפשר לקרוא לו אוכל.
כשהרגישו את הסוף ואת רגע הדין הבלתי נמנע, החלו הנאצים לכסות ולהשמיד את עקבות הזוועה באינטנסיביות. מדי יום התאסף טור של אסירים במחנה, שהובל לכיוון שממנו איש לא שב.
ברגע שגורל זה פקד את משפחתנו. אחיי הגדולים ואני סיימנו בטור כזה. לא היה לנו כוח להתנגד, לא היה לנו כוח ללכת אפילו לקראת מותנו. בדרך ראיתי מלונה שלידו ישב כלב רועים. אבל הוא לא משך את תשומת ליבי. דמיינתי שאני רואה לידו קערת אוכל לכלבים.
הבטתי במראה הזה והבנתי שהקערה באמת נמצאת שם. לא יכולתי להתאפק ומיהרתי אליה. אני יכולה לדמיין איך אחיי הגדולים קפאו מפחד, והבנתי שעוד רגע אני אקרע לחתיכות על ידי הכלב הזה. לא היה אכפת לי, אבל הרועה אפילו לא זז, המשיך לשבת ולראות בשלווה איך מנת האוכל היומית שלו נעלמת.
בשלב זה השיירה, במקום בו היו אהובי, כבר עברה, והשומרים פשוט החזירו אותי לצריף, ובגיל שבע נשארתי לגמרי לבד.
למחרת הגרמנים כנראה החליטו, מצד אחד, לערוך ניסוי על התנהגות של כלב שירות, מצד שני, שוב ללעוג למחזה יוצא דופן. מצאתי את עצמי שוב בטור, וכאשר התקרבנו למלונה, איש האס אס נתן לי עצם לכלב. ניגשתי אליו, שמתי את העצם לידו והוא התנפל על האוכל שלו. היה צליל מחץ מאחוריה, הכלב כרסם את עֶצֶם.
היום, כשאני נזכרת ברגע הזה, אני מבינה: המחזה לו ציפו השומרים לא הצליח. הוחזרתי לצריף ולא נגעו בי במשך שלושה ימים. בבוקר היום הרביעי, כשכבר עמדתי בטור, איזה בחור מהשמירה הצביע לכיווני ואמר ברוסית שבגללי "הכלב לא אוכל בכלל." נשלפתי מהשיירה והובלתי למלונה. הייתה קערת אוכל כבר מוכרת לי בסמוך, בלי לחשוב פעמיים התנפלתי עליו.
הכלב לאט לאט יצא מהמלונה וצפה במעשי. כשהקערה התרוקנה ולוקקה כמעט עד להברקה, הרועה תפס אותי, יצור אומלל בגיל שבע, שבאותה תקופה הייתי יותר שלד מאשר ילדה רגילה, ודחף אותי פנימה ואז ראיתי אותו זוחל בעצמו דרך אותו חור.
אני לא יודעת למה, אבל נצמדתי למושיע שלי לגמרי ללא פחד. היה לו ריח חזק של כלב, אבל מה היה אכפת לי אז מריחות! אחרי שהתחממתי, נרדמתי. כמה זמן ישנתי אז, לא יכולתי לקבוע, אני יודעת במשך זמן רב. מה קרה בתקופה זו מחוץ לבית הכלב, כמובן שלא יכולתי לראות. כשפקחתי את עיניי – לא רציתי לישון יותר, הכלב לא היה שם במקומו היה כיכר של לחם.
מיד הסתרתי את המתנה בחיקי, וכשיצאתי על ארבע מהמלונה התחלתי להסתכל מסביב.
השומר הגרמני לא נראה לעין ופתאום שמעתי מישהו צועק: "תראה, עוד ילד!" אספו אותי הצבא האדום ששחרר את מחנה הריכוז שלנו בזמן שישנתי.
אז הבנתי ששוחררתי. היום, ממרומי שנותיי, אני מבינה שפרק המתואר כאן אולי לא יוסיף שום דבר חדש לכרוניקה ההרואית של המלחמה, אך הוא בלתי נשכח עבורי, ששרדתי רק בזכות כלב בניגוד לבעליו, התברר שהוא זה בעל לב אנושי …
אלנה פוזנובה שרדה באורח פלא במחנה מוות פאשיסטי בעיר אליטוס הליטאית – היא ניצלה על ידי רועה גרמני שחלק איתה אוכל ומקום במלונתו.
אלנה הקטנה שוחררה על ידי חיילים סובייטים ביולי 1944.
לוגה, אזור לנינגרד.
מקור
https://online47.ru/…/elena-puzanova-nado-tolko-umet…
בתמונה ילנה פוזנובה
