להשליך את הילד מבעד לחלון הרכבת הנוסעת לאושוויץ

188

… כמו רוזנמן, גם אברהם (רוברט) פרלס, 78, רואה ערך רב בקיום הסדנה. "רבים מהניצולים הם אנשים עצורים בגלל החוויות הקשות שעברו", הוא מסביר. "ברגע שרואים את האפקט החיובי שיש בהוצאת הדברים החוצה זה עוזר לחלק מהם להיפתח. הכתיבה מעניקה תחושת פורקן. זה בעיניי הערך המוסף שיש להנאה שמפיקים מעצם הכתיבה והלימוד".

קורות חייו הקשים של אברהם, יליד וינה, יכולים לשמש חומר גלם דרמטי לרומן עב כרס. כשהיה בן חמש נתפסו הוא ואמו בצרפת על ידי הגסטפו ונשלחו ברכבת למחנה ההשמדה אושוויץ. כשעצרה הרכבת לכמה דקות ניצלה אמו של אברהם את ההזדמנות, ובלי להסביר דבר לילד השליכה אותו מבעד לאשנב הקרון. "שנים חייתי בתחושה שאמי זרקה אותי מהרכבת בתור עונש, כי הייתי ילד רע", משתף אברהם. "אני זוכר ששמחתי לעלות לרכבת. חשבתי שזה כמו טיול. עד שנשלחנו הסתתרנו וחיינו בתנאים קשים, כך שהנסיעה ברכבת נראתה לי כמו משהו חיובי. אמי לא סיפרה לי לאן הרכבת נוסעת. אי אפשר להסביר לילד בן חמש דבר כזה. רק שנים לאחר מכן הבנתי מדוע היא עשתה את מה שהיא עשתה".

בשנים הבאות חי אברהם במסתור. "חמישה ילדים נוספים ואני התחבאנו מתחת לרצפת רפת של חקלאים צרפתיים. סבלנו ממחסור תמידי באוכל, כי החקלאים שהסתירו אותנו חששו שאם הם יקנו אוכל שיספיק לכולם, המעשה שלהם יתגלה. המזל שלי היה שהייתי הכי צעיר, נעלתי נעליים שכבר לא התאימו לילדים שגדלו".

באפריל 1944 הוברח אברהם עם שני ילדים נוספים לגבול בין צרפת ושווייץ. "חודשיים לפני כן הגיעה ממשלת שווייץ להחלטה שקבעה שילדים עד גיל שש יקבלו, בתנאים מסוימים, אישור שהייה. "לקחו אותנו באישון לילה לגבול והעבירו אותנו לשווייץ דרך פרצה בגדר. בשווייץ נלקחנו לתחנת המשטרה. הסירו מאיתנו את הבגדים הרטובים ונתנו לנו כוס שוקו חם. זו הייתה הפעם הראשונה ששתיתי שוקו חם. עד היום אני זוכר את הטעם. חוקר המשטרה שאל אותי לגבי הזהות שלי, אבל ידעתי רק את שמי ואת שם אמי. כשהוא שאל אותי בן כמה אני השבתי לו שאין לי מושג. הוא ידע את החוק ולכן ציין במסמך שאני בן שש. לו הוא היה כותב שבע, כנראה לא הייתי מדבר איתך היום".

מתחנת המשטרה נלקח אברהם למחנה פליטים ומשם לבית יתומים לא רחוק מהעיר לוצרן. "בית היתומים נראה לי כמו ארמון. נכנסתי לחדר עם מיטה, סדין וכרית. זה משהו שאפילו בחלום לא היה לי", הוא מספר. "חשבתי שאני מקבל את כל הטוב הזה מפני שאימא שלי דואגת לי, אבל לא הבנתי איפה היא. התחלתי לבכות. הילדים בחדר צעקו שאני לא נותן להם לישון, אז לקחו אותי לחדר נפרד".

פרלס מספר כי "אחרי כמה דקות בחדר הנפרד נכנסה אחת העובדות של בית היתומים. רעדתי מפחד. היא שאלה אותי למה אני מפחד. אמרתי לה שאסור לי לבכות, כי כך הייתי רגיל מהמסתור ברפת — שאסור לעשות רעש. היא אמרה לי שכבר מותר לי לבכות ואז שאלה על הסיבה שבגללה אני בוכה. עניתי לה שאני בוכה כי אני מתגעגע לאימא שלי. היא שאלה מתי ראיתי את אמי בפעם האחרונה, ואני סיפרתי לה שזה היה כשהיא זרקה אותי מהרכבת. העובדת המשיכה ושאלה אם אני יודע למה אמי עשתה את זה, והשבתי לי כי לא התנהגתי כמו ילד טוב. היא אמרה: 'לא זו הסיבה', והסבירה לי שהסיעו אותנו למקום רע ושלמעשה אימא זרקה אותי מהרכבת כדי להציל אותי. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את המעשה של אימא שלי. זו גם הייתה הפעם האחרונה שבה בכיתי והפעם האחרונה שבה הייתי רעב".

מקור המידע

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *