להתחפש לילדי איכרים

463
  זיכרונות מתקופת השואה של פרידה גייזלר לבית לבהרט במכתב אל   נכדתה עופרית
"הקשה והאכזרי היה קיץ 1943. החיסולים רבו, כל פעם התנכלויות, בריחות, הרג. אני ראיתי את הורי ואת אחותי הקטנה מיואשים ללא תקווה. רצינו לחיות , כל אחד מאתנו רצה להיות האחרון שבאחרונים אך הסיכויים היו קלושים. הסכנה ארבה מכל פינה. בסיון 1943 ראיתי שהסכנה גדלה מרגע לרגע. כל יום חסר אדם נוסף מבין חברותי. בייאושי הגדול החלטתי לנסות לברוח מהעיר. הייתה זו סכנה גדולה מפני שהגטו היה מוקף גרמנים. השמירה הייתה קפדנית. לא הייתה אפשרות לצאת מהגטו. 
במאמץ רב הצלחתי לצאת עם אחותי מן הגטו. שיחדנו שוטר פולני (כמובן בכסף) שיוציא אותנו לעבודה ובדרך חכה אחיו עם עגלה רתומה לשני סוסים. מהר התחפשנו שתינו לילדי איכרים , ואחיו של השוטר לקח אותנו לעירה (סקאלה) בה חיו פעם סבי וסבתי. 
נדמה היה לי "בפנטזיה גדולה" ששם בטח נינצל. אני הייתי מבקרת באותה עיירה לפחות פעמיים בשנה, ונדמה היה לי בדמיוני שאני מכירה שם כל חור, כל עליית גג, כל פינה, כל בית..
הגענו לעירה. ומה גדולה הייתה האכזבה כשראיתי מה נעשה? מי יסתיר אותנו?   למי באנו???  
 בעירה נותרו 20 יהודים שעבדו במחנה וגרמנים ועוד 30 יהודים שהסתתרו כל יום וכל לילה בעליות גג של בתים הרוסים, או בבונקרים שבנו להם במרתפים. באחד המרתפים האלה הסתתר דוד ישראל  (מפריז) אשתו- הדודה חנה ובתם הדסה (אני חושבת שאת זוכרת אותם כשבקרו אצלנו) הסתתרו בכפר אצל מכר שהבטיח תמורת כסף להציל אותם. הדוד ישראל כמובן עזר לנו. לקח אותי ואת אחותי למרתף, שם הסכנה הייתה עוד יותר גדולה. אחותי התחילה לבכות שהיא רוצה לחזור להורים, אך כמובן שלא הייתה כל אפשרות.. בעיירתנו צ'ורטקוב כבר היה חיסול (של כל היהודים). אמי הצליחה בנס לצאת את העיר (עם אותו פולני שהעביר אותנו), וכך הגיעה גם אמא זיכרונה לברכה אלינו לסקאלה. את אבא לקחו הגרמנים בחיסול האחרון למחנה עבודה. לאן לא ידענו.
היינו שלושתנו אומללות במקום החדש, כי הסכנה הייתה גדולה בכל רגע. מה לאכול לא היה, לצאת לרחוב לחפש מחסה אי אפשר היה, מה גורלו של אבא, היכן הוא- לא ידענו והדאגה גדה מרגע לרגע. בקושי רב הצלחנו להשפיע על קרובת משפחה שלנו- אלמנה עם 2 ילדים שתרשה לנו להיכנס למרתף- מקום המסתור. לא מרוע לב היא סירבה, פשוט לא היה מקום. 16 איש הצטופפו במרתף על קרשי עץ, הזדחלו דרך אשנב שבנו בקיר, לא היה מקום, לא היה אוויר, לא היה אוכל. אחרי שידולים ותחנונים הצלחנו להיכנס בתנאי שנחפש לנו מסתור אחר, אך לא היה לנו לאן ללכת.
בבית הצמוד היו באותו יום 25 איש. 2 משפחות עם ילדים קטנים והשאר אנשים שיצאו כנראה מן היער, באו לחפש קצת אוכל, ומישהו מהנוצרים ראה אותם (למרות הזהירות הרבה) נכנסים לאותו בית. אוקראינים תושבי המקום הלשינו, שבבית הזה מסתתרים יהודים.
באו אנשי המשטרה האוקראינית ששיתפו פעולה עם הגרמנים והתחילו לירות בכולם. יהודי אחד ניסה לברוח לעלית הגג, אך הרוצח רץ אחריו ודקר אותו בסכין בתוך הארובה ביציאה לגג. כל 25 איש נורו. אנשי המקום באו כמובן לשדוד, לעקור שיני זהב, לקחת רכוש, להוריד בגדי יהודים ואת ההרוגים הובילו בעגלות יד לבית העלמין היהודי.
אותו שבוע הגיע הגוי שהבטיח לקחת אותנו ליער. התחלנו לבקש, לבכות, להתחנן שייקח אותנו. שירחם עלינו. אחרי שכנועים הוא הסכים. מחרתיים בלילה הוא יבוא בחצות. תשלמו לי, אני מחכה לכם בלילה בדירה למעלה- כך אמר, אך במקום זה הוא בא עם עוד שני חברים רוצחים ורצח את אמי ואת אחותי צילה. לפני שירדנו לדירה בדרכים עקלקלות, צילה אמרה לי: אני כל כך מפחדת. אלה היו מילותיה האחרונות, ותכלת עיניה, כתכלת השמים מלוות אותי כל ימי חיי.
 
היינו באותה הדירה. חושך עלטה. ידעתי שהגוי צריך להגיע לקחת אותנו. והנה בחוץ קולות. התחלתי לצעוד מחדר לחדר, רציתי למצוא פתח לאיזה מחבוא, והנה הרוצח הקיף אותנו, ובמקום לקחת אותנו בא לרצוח. פתאום ראיתי דלת יציאה (הבית היה עם שתי יציאות כמו הבית שלי פה) פתחתי את הדלת וברחתי. רצתי כמה צעדים ונכנסתי לאיזה בית הרוס. שם שכבתי כל הלילה. אמא וצילה נשארו שם, אותם הרוצח הרג ושדד. אך אני לתומי לא ידעתי מי עשה זאת
נשארתי לבדי, ללא פרוטה, ללא בגד, יחפה. ידעתי שדודה חנה, דוד ישראל והדסה נמצאים אצל אותו גוי בבית אחרון בקצה הכפר.

חשבתי שהגוי לא הספיק לבוא.
 
בצר לי מאד, בחוסר ברירה, החלטתי ללכת אליהם. הסכנה מכל פינה, אך מה היה לי להפסיד. כוח הרצון לחיות הוא חייתי. אין ברירה. צריך לנסות הכול. החלטתי לצאת לדרך לאותו כפר ולהגיע לדוד ישראל ויהי מה.
 
עברתי את כל העיירה, עברתי שדות, הלכתי בצידי השבילים כדי לא להיתקל באיש. הלכתי יחפה, אינני יודעת כמה זמן. הגעתי לביתו של אותו הגוי. כמובן שלא ידעתי , שלפני יום הוא זה שרצח את אמי ואחותי. התחלתי להתחנן שאין לי לאן ללכת וביקשתי שייקח אותי וישמור עלי כמו על הדודים שלי. הוא נבהל מאד בראותו אותי. הוא השתכנע בסוף והסכים. עליתי לעלית הגג מעל לרפת, שם שכבו הדודה חנה, הדסה ודוד ישראל. קשה מבחינה הגיונית להבין את זה, הוא החזיק אותנו, שמר עלינו, נתן אוכל לא גרוע, ומצד שני את נמצאת בלא יודעין אצל רוצח. 

הייתי אצלו מ19 בחודש אב עד חודש תשרי בסוכות, אנחנו לא ידענו שהוא הצליח לקחת יהודים, לרצוח אותם ולשדוד את רכושם. באותו הזמן שאנו היינו בעלית הרפת, הוא החזיק בעלית הגג של ביתו אישה עם שני ילדים קטנים, אישה עשירה מאד שנתנה לו הרבה מאד כסף. יום אחד הוא החליט לרצוח אותה ואת ילדיה ולשדוד את כל רכושם. בחשאי הוציא אותה ואת הילדים בלילה לשדה, חתך אותם בסכינים וזרק את 3 הגוויות בשדה.

בסוכות, שהיא תקופת הקציר, יצאו בבוקר האיכרים לקצור את השדות, והנה מונחות 3 גוויות. האיכרים לא היו הצדיקים הגדולים, אך החליטו להודיע על כך למשטרה הגרמנית. המשטרה יצאה לשדה, השוטרים הגרמנים לקחו אתם 2 שוטרים אוקראינים וגם את אחד היהודים שעבד אצלם (זה היה אותו היהודי שספר לנו ב-ט' באב על השחיטה הגדולה) כדי לזהות את הגופות.
 
היהודי זיהה את האישה ואת ילדיה. הוא גם ידע שהאישה הלכה להסתתר לאותו גוי, ומיד הבין הכול. ובינתיים, אנו ארבעתנו בעלית הרפת לא יודעים כלום. כעת צצה במוחו מחשבה. כיצד להציל אותנו. היהודי התחיל לשכנע את הגרמנים שאצל אותו הרוצח יש גם הרבה נשק והוא מתנקש בגרמנים.. הוא זמם כיצד לתפוס את הרוצח. הגרמנים שוכנעו שיש לו נשק והתחילו לחפש אותו. אך הוא הצליח לברוח מפני שחבורת הרוצחים (השוטרים האוקראינים) הייתה מודיעה לו מתי יבואו הגרמנים לחיפוש והוא היה מסתלק.
 
במוצאי שבת אחת אחרי שהיה חיפוש בביתו והוא ברח, החליט הרוצח שכנראה מישהו הלשין עליו לפני הגרמנים, והוא החליט שדוד ישראל חייב ללכת העירה ולהסביר שהוא שומר ודואג לנו ואין כל סיבה לשלוח אליו גרמנים לחפש אותו.
הוא קרא לדוד ישראל, ספר לו שהייתה אצלו אישה עם ילדים בעלית הגג והוא שמר עליהם, אבל לילה אחד בשעת חיפוש היא יצאה החוצה, הוא לא יודע מי רצח אותה. כעת מאשימים אותו, ושולחים אליו כל פעם גרמנים. "בוא תצא העירה"- הוא אמר לדוד ישראל, אני אלווה אותך ואתה תספר כמה אני שומר עליכם". לדוד ישראל לא הייתה ברירה. הוא ליווה אותו העיר, נפגש עם אותו יהודי שעבד אצל הגרמנים, אבל לתדהמתו הגדולה נודע לדוד ישראל שהאיש שאצלו אנו נמצאים הוא הרוצח– אין בכך כל ספק. אסור לו לחזור אליו. כעת כנראה תורנו, והימים ספורים.
 
דוד ישראל נשאר תקוע בעיירה, התגלגל מעלית גג אחת למשנה, אך אלינו לא חזר.
 
אותו היהודי שגילה את הסוד החליט לשכנע את הגרמני שתמורת טבעת יהלום שהובטחה לו, שכדאי לו לארגן התנפלות על ביתו של הגוי, שם ימצא הרבה נשק. הוא סיפר לו גם בחשאי ששם נמצאת אישה עם שני ילדים אותה צריך להוציא. הוא רק לא גילה לו את מקום המסתור. הגרמני רצה את טבעת היהלום וארגן התנפלות. מובן שאנו לא ידענו כלום.
 
דודה חנה, הדסה ואני יושבות בעליית הרפת ומחכות שדוד ישראל יחזור. עברו יום יומיים ואנו תקועות לא זזות. כעבור שבוע , לפנות בוקר בסביבות השעה 4, התעוררנו לקול רעש גדול. צעקות, יריות, כדורים עפים ממש מעל ראשינו. נשמעות צעקות בגרמנית. אנו שומעות שהבית כולו מוקף בגרמנים. בכל הפינות שומעים צעקות, פקודות, הכדורים עפים מעל ראשינו.
 
אנו יושבות קפואות, לא זזות, נצמדות אחת לשנייה כאילו להגן על עצמנו. זו כנראה שעתנו האחרונה, כך חושבת כל אחת מאיתנו. אנו פוחדות להסתכל, להזיז אבר בגופנו.
 
הצעקות אינן מפסיקות, פקודות, רעש…
 
פתאום אנו שומעות קולות של גרמנים, רשרוש של אלומות הקש שעל ידנו. הם מתקרבים… זה הרגע האחרון. הגרמנים עלו, נשמע רשרוש של קש ממש על ידנו. הגרמנים מוצאים דלי עם ( חרא) "פה היו יהודים" אנו שומעות, אך הקולות מתרחקים, הם ירדו מן הסולם ולא מצאו אותנו, אך הם בחצר, הסכנה עוד לא עברה. מתחת למחבוא שלנו בחצר שומעים כל הזמן את נביחות הכלב, אך ברגע מסוים הם שחררו את הכלב ומבעד לסדק אנו שומעות שהגרמנים נמצאים ליד המלונה, ומסביבה  הם מזיזים בקתות קש, הופכים כל חפץ, הנה הם נוגעים בגג- זהו, הם הזיזו חבילה של קש בקצה הגג, זו החבילה שמבעדה חדר אויר למחבוא. הם גילו אותנו..

להתחפש לילדי איכרים  

זיכרונות מתקופת השואה של פרידה גייזלר לבית לבהרט 
במכתב אל נכדתה עופרית

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *