ליה ויהודית צ'נגרי בנות השבע : השתחררו מאושוויץ אך לא ממנגלה

130

לפני 75 שנה שוחררו ליה ויהודית צ'נגרי בנות השבע, שהיו מ"תאומות מנגלה". הן עלו לארץ והקימו משפחות, אך מה שעולל להן הד"ר הנאצי הותיר אותן עם חשש תמידי ממפגש עם רופאים

זמן קצר לאחר שחרור אושוויץ, ב–27 בינואר 1945, הצטוו התאומות היהודיות בנות השבע, ליה ויהודית צ'נגרי, להצטופף לצד ניצולים נוספים מהמחנה ליד גדרות התייל. בטרם הספיקו לטעום את טעם החופש, הן נדרשו להשתתף בסרט תעמולה שצילם הצבא האדום, בו נראה כביכול רגע השחרור, שבזמן אמת לא תועד. "זה צילום מבוים", הדגישו השתיים בשבוע שעבר, בזו אחר זו, בשיחה עם "הארץ", בשעה שהביטו בפריים מתוך הסרט שבו רואים אותן.

למרות זאת, הצילום הזה עדיין מהווה תיעוד היסטורי יוצא דופן לגורלן של שתי תאומות יהודיות, שבאופן נדיר שרדו יחד את הניסויים הנוראים שביצע בהן הרופא הגרמני הסדיסט ד"ר יוזף מנגלה. בתמונה, שמוצגת במוזיאון אושוויץ, נראית גם אמן, מרים־רחל, שהיתה אז בת 28 ושרדה אף היא. לדבריהן, היתה לה תרומה מכרעת לכך שגם הן עדיין בחיים. "שרדנו רק בזכותה", אומרת יהודית ברנע, היום בת 82. "היא סירקה אותנו, רחצה אותנו בשלג, והתגנבה לצריף שלנו כדי להביא לנו חתיכת לחם". באחת הפעמים שבוצע בהן ניסוי, התפרצה האם לצריף והתחננה לפני מנגלה שיפסיק. בתגובה, קיבלה זריקה שבגינה איבדה את הכרתה לשבועיים. "היא הגיבורה שלנו", אומרת האחות, ליה הובר. "מעט מאוד תאומים שרדו יחד את הניסויים והמחנה".

יהודית וליה נולדו ב–1937 בעיירה שומיו (סילגישומליו) בטרנסילבניה, שב–1940 סופחה להונגריה. ב–1942 גויס אביהן, צבי, לעבודות כפייה, ובמאי 1944 נשלחו יהודית וליה עם אמן לגטו שומיו. בסוף אותו חודש גורשו לאושוויץ. מכל בני המשפחה שגורשו למחנה שרדו רק יהודית, ליה ואמן. מכיוון שהיו תאומות זהות, בחר אותן מנגלה לניסוייו הרפואיים הידועים לשמצה.

"מהרגע ששמו אותנו בבלוק עם התאומים, ידענו שמנגלה בא מדי פעם ובוחר את הזוגות לניסויים שלו", אומרת ליה. "בתור ילדות קטנות, הוא נתפס בעניינו כסמכותי וכחזק, כאחד שמחליט על החיים והמוות". הפחד הגדול ביותר שלהן היה שיום אחד רק אחת מהן תשוב בחיים מהניסויים. "ראינו שרוב התאומים לא חזרו יחד", אומרת יהודית, "אז החזקנו ידיים".

גם היום, 75 שנה אחרי, השתיים לא רוצות לדבר על הניסויים שעברו בצריף של מנגלה. את הזיכרונות הללו הן מעדיפות להשאיר בקופסה סגורה. מעט מהקשר שהיה להן עם הרופא הנאצי, מוכנה הנכדה שני לחשוף. "היתה לו 'חיבה' מסוימת אליהן", היא אומרת. "הוא קרא להן 'התאומות צ'נגרי היפות', ופנה אליהן בשמן ולא כמספר. פעם גם קידם אותן בתור לאוכל, כי בהיותן מנומסות ומחונכות, הן לא ידעו להידחף".

יהודית וליה זוכרות כי זמן רב חלף מאז שהפכו לניצולות ועד שהבינו שהן חופשיות. "בתור ילדות לא הרגשנו שזה שחרור", אמרה ליה. "אולי קיבלנו קצת יותר אוכל, אבל עדיין לא היה לנו בית. היינו עסוקות בשיקום החיים שלנו". את השחרור האמיתי, לדבריהן, הרגישו רק 15 שנה אחר כך, ב–1960, לאחר שעלו לישראל עם הוריהן, ששרדו שניהם בשואה. "פתאום היינו חופשיות ואף אחד לא רדף אחרינו", אמרה ליה. "אף אחד כבר לא שאל אותנו מה אנחנו מחפשות כאן", הוסיפה אחותה.

בלי סבא וסבתא

70  מבני משפחתן המורחבת נרצחו בשואה, בהם סבא וסבתא. "בתור ילדה, שנים רציתי להגיד את המלים 'סבא וסבתא' ולא היה לי למי. זה עצוב", אומרת ברנע. "אבל מצד שני, הקמתי משפחה, אני נהנית מהמדינה היפה שלי ומההישגים שלה. ניצחתי".

מחר, לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, הן ישתתפו בכנס שיתקיים באוניברסיטת בן גוריון — של מרכז יעקובוביץ' לאתיקה רפואית יהודית שבפקולטה למדעי הבריאות בשיתוף ההסתדרות הרפואית. בכנס ידונו בסוגיות של אתיקה רפואית הקשורות לשואה ולשלטון הנאצי.

לבני, נכדתה של הובר, היא סטודנטית לרפואה באוניברסיטה. הבחירה במקצוע הזה הופכת עבורה לטעונה במיוחד על רקע סיפור ההתעללות שעברו סבתה ואחותה התאומה בידי מי שהוגדר כרופא. "עברתי מסע עם עצמי, שבמרכזו השאלה איזה רופאה אני רוצה להיות ואילו עקרונות אתיים ינחו אותי בטיפול במטופליי", היא אומרת. "אני מקווה שלא אפעל רק לפי פרוטוקולים, אלא שאצליח גם לראות את הבן אדם מאחורי המטופל".

לבני היא גם העוזרת של ד"ר מתי פוקס מהמרכז לאתיקה רפואית בבן גוריון. בשנים האחרונות חוקר פוקס את האופן שבו הרפואה המודרנית נדרשת להתמודד גם היום — במאה ה–21 — עם סוגיות שמקורן בתקופה הנאצית. "אין היום דילמה באתיקה רפואית שלא קשורה לנושא הזה", הוא אומר ומפרט על טיפולים וניסויים בבני אדםהמתות חסדהפלותהשבחה גנטית וכן בריאות הציבור מול זכויות החולה הפרטי.

חרף השנים הרבות שחלפו מאז ימי אושוויץ, התאומות לבית צ'נגרי עדיין חוששות מכל מפגש עם רופאים. "אנחנו משתדלות ללכת כמה שפחות לרופאים, כי נותרנו עם שריטה בגלל הניסויים שעשו בנו כילדות", אומרת ליה. "העובדה שרופא התעלל בנו נותרה בתת־ההכרה גם שנים אחרי. אנחנו נרתעות כבר בדרך למרפאה. זה פחד נורא". יהודית מוסיפה: "גם בדיקת דם פשוטה היא סיוט. רופא נתפס אצלנו עדיין כאיום, כאיש אכזרי ולא מתחשב. עד היום, כשאני נכנסת לרופא חדש, שלא מכיר אותי, אני קודם כל מסבירה לו שיש לו כאן עסק עם פציינטית שונה".

אולם הפחד הזה לא הרחיק אותן לחלוטין מהתחום. שתיהן נישאו לרופאים: ליה לווטרינר ויהודית לרופא שיניים. שתיהן גם רצו ללמוד רפואת שיניים, אך בטרם עלו לארץ נאלצו להסתפק בלימודי טכנאות שיניים ברומניה הקומוניסטית. לימים היתה יהודית המזכירה הרפואית של בעלה ובנה, אף הוא רופא שיניים. "חשוב מאוד שרופאים יידעו שהחולה הוא גם בן אדם עם נשמה, רגשות, התלבטויות ופחדים", היא אומרת.

תמרור אזהרה

עם המסר הזה יכול כנראה גם ד"ר פוקס להזדהות. "כרופאים לעתיד, הסטודנטים שלנו לומדים על המדרון החלק שאליו המקצוע הזה יכול להידרדר, ומקבלים תמרור אזהרה", הוא אומר. "מקצוע הרפואה הוא אצילי, אבל רופאים הם אחרי הכל בני אדם. כשאנחנו חושבים על פושע מלחמה, בדרך כלל עולה בדמיון דמותו של חייל או שוטר, אבל לא רופא, כי ברופא יש לנו אמון. הוא לא נתפס כמי שיכול לבצע פשעי מלחמה".

עוד הוא מספר כי הראשונים שעסקו ברצח שיטתי של בני אדם בגרמניה הנאצית היו דווקא הרופאים. לדבריו, עשרות אלפי חולים גרמנים, שסבלו מלקויות ומנכויות פיזיות ונפשיות שונות, רבים מהם גרמנים, "נרצחו בידי הרופאים והאחיות שטיפלו בהם". הרצח הזה התרחש בגרמניה במסגרת תוכנית האותנסיה, שכונתה "T4", בין 1939 ל–1941. מטרתה היתה להיפטר מחולים ומחלשים, שנתפסו כ"מטרד" חברתי. לדברי פוקס, תאי הגזים הראשונים הותקנו בכמה בתי חולים שבהם נרצחו חולים גרמנים בגז עוד לפני הפתרון הסופי, ובכך "הממסד הרפואי פיתח את התשתית הרעיונית והמעשית לרצח העם היהודי".

בשורה התחתונה, לדבריו, היום ברור במחקר ההיסטורי כי לממסד הרפואי הגרמני, שד"ר מנגלה הוא הנציג המוכר שלו, היתה מעורבות מלאה ומקיפה בפתרון הסופי. "רופאים הצטרפו למפלגה הנאצית ולשורות ה–אס־אס יותר מכל קבוצה מקצועית אחרת בגרמניה", הוא אומר. "העבירות האלה לא בוצעו רק על ידי רופאים בודדים כמו מנגלה", הוא אומר, "אלא על ידי הממסד הרפואי כולו — האקדמיה, האיגודים המקצועיים ומוסדות המחקר תוך מעורבות עמוקה של כולם בכל הרמות".

מקור וקרדיט :

עופר אדרת , עיתון "הארץ"

http://bit.ly/2NXbyDR

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *