לצייר את הכאב: ניצולים שנעזרים באמנות כדי להתמודד עם הטראומות

821

הנאצים האכזריים, היהודים המבוהלים, המכות, הנזירה שנחלצה לעזרה: סיפורם של שלושה ניצולי שואה שמתארים את הזוועות באמצעות קווים, עיגולים וצבעים

בתמונת הפתיחה  : שני ציורים של יעקב יחימוביץ'. "כשיצאתי לפנסיה, התחלתי לצייר באופן קבוע והחלטתי שאתמסר לנושא השואה והעיירה" (מתוך אלבום פרטי באדיבות משפחת יחימוביץ)

יש ניצולי שואה שמדברים על הזוועות שחוו ומוסרים עדויות בעל פה. ניצולים אחרים מתקשים לספר על כך ומעדיפים לכתוב. ויש גם כאלה שבוחרים להתרחק מהמילים ומשתמשים בקווים ובעיגולים, במכחולים ובצבעים. הניצולים הללו בחרו לספר את סיפורם באמצעות ציורים: זהו הכלי שבו הם מבטאים את עצמם ואת המטען הכבד שמלווה אותם זה עשרות שנים. חלק מהעבודות מתעדות בצורה ריאליסטית דמויות, אירועים ומקומות; אחרות מופשטות יותר ורק נותנות ביטוי להלכי רוח; אבל בכל המקרים מסייעות יצירות האמנות לטפל בקשיים ולהתמודד עם הטראומה.

דור שלם של ניצולים, שהולך ונעלם, מפציר בנו לא לשכוח את הזוועות של מלחמת העולם השנייה, אבל לציירים שבחבורה, בניגוד לאחרים, יש דרך מעניינת ומקורית במיוחד להזכיר לנו מה קרה שם. נפגשנו עם שלושה מהם.

פרופ' עמוס בלס (81), יליד ורשה, היה בן חמש כשפרצה המלחמה, והוא זוכר את האירועים היטב. "שנה אחרי שהכל התחיל", הוא מספר, "ריכזו אותנו, את יהודי ורשה, שהיוו כ-30 אחוז מתושבי העיר, והכניסו אותנו לגטו. הילדים באותה תקופה היו מטרה של ממש עבור הנאצים, כי הם לא היו מסוגלים להיות פרודוקטיביים, אבל אני נשארתי בחיים בזכות הוריי, שדאגו להחביא אותי ואת אחיי במקומות שהיה קשה למצוא".

הוא נשאר בגטו ורשה עד זמן קצר לפני המרד, מארס 1943, ומשם נדד במשך שנתיים בין כתובות שונות. בתחילה הסתתר בורשה ואחר כך חי בכפר נידח בדרום פולין, שם אימץ לעצמו זהות של ילד נוצרי. "במהלך השהות שם הבנתי שהאנטישמיות באזורים הללו היא תוצאה של בערות, של חוסר ידע. 90 אחוז מהתושבים לא ידעו קרוא וכתוב והאמינו רק לכנסייה. אני ובני משפחתי ניצלנו בזכות גויה ששמרה עלינו שם".

בלס, תושב רמת גן, הוא פרופסור למדעים באוניברסיטת תל אביב ובעל ותק של 35 שנות מחקר ופיתוח בתעשייה הביטחונית. בגיל עשר החל לצייר; בהמשך עשה הפסקה ל-20 שנה, ואחר כך חזר. במהלך השנים גם כתב ספרים שעסקו בשואה ובהשפעתה על אלה ששרדו: לא "ניצלו", הוא מדגיש, כי אם "שרדו". "אני מתעקש לא לקרוא להם ניצולים, אלא שורדים", הוא מסביר. "הניצולים הם אלה שעברו לאמריקה או לארגנטינה לפני המלחמה".

להמשך הכתבה של הילה יחימוביץ

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *