מַקְס פְרִיבְלֶר , נער בן 14 , נלחם בשורות הפרטיזנים והצבא האדום 

254

מַקְס פְרִיבְלֶר – אשר שרד 3 הוצאות להורג, נלחם בשורות הפרטיזנים והצבא האדום וביצע עשרות מבצעי סיור מאחורי קווי האוייב – הוא אחרון משחררי אושוויץ-בירקנאו המתגוררים בישראל ונותר אלמוני לחלוטין גם בראי התאריך ההיסטורי – 75 שנים לשחרור מחנה ההשמדה – שיצויין בשני הקרוב.

"במהלך הקרבות על אדמת פולין בתאריכים 18-22 לינואר 1945 גילה מקס פריבלר גבורה יוצאת דופן […] במעשיו חרץ את גורל מחלקתו וחיסל כ־25 חיילי אוייב, ביניהם 2 צלפים. לוחם אמיץ וחסר־פחד אשר ממלא את משימותיו בהצטיינות." כך נכתב בינואר 1945, במסמך ההמלצה להענקת 'עיטור התהילה' למקס פריבלר. עיינתי במסמך כחלק מן ההכנה לראיון עם מקס. נפלה ביידי זכות עצומה – אלו התאריכים ממש לפני שחרור מחנה המוות, כך נראה מחיר השחרור. ואני הולך לפגוש את האדם שנאלץ לשלם אותו.

המשכתי לקרוא את המסמך ולפתע, פרט שעלול להראות שולי במסמך מסוג זה, לכד את המבט שלי. אני זוכר את הצמרמורת שעברה בי; אותה אחת שאני מרגיש גם ברגע זה, כשאני כותב את שורות אלו. לכמה שניות פשוט בהיתי במסך – "שנת לידה: 1931". מקס היה אז בן 14.

כשהגרמנים הגיעו לעיירתו של מקס, היה בן 10 בלבד. זה היה רק היום הרביעי של הפלישה הגרמנית, כשהיהודים בעיירה נאלצו כבר ללבוש טלאי צהוב. "מאות נאנסו, ועשרות נרצחו על ידי השכנים שלנו – ההונגרים והפולנים. חנויות יהודיות נבזזו ונשרפו. מי שיכל, ברח ליערות" נזכר מקס. כשהגרמנים בזזו את ביתו, סבו, שהיה בן 101, חווה דום לב ומת במקום.

"נשארנו בחיים בגלל מפעל העץ בבעלותינו" נזכר מקס. "אבי אולץ לעסוק בפירוק המפעל ובאריזתו. החלקים נשלחו ברכבות לגרמניה, שם הוא נבנה מחדש. זה ארך 9 חודשים."

"מאז שאני זוכר את עצמי, אבי היה לוקח אותי איתו למפעל. בגיל 4 כבר ידעתי להבדיל בין עשרות סוגי עצים, לקבוע את גילם ולהשתמש בגרזן וסכין ברמה מסויימת – זה היה ה 'מסלול' של כל גבר במשפחת פְרִיבְלֶר. בגיל 10 שלטתי הייטב ברוב הכלים במפעל ובבגלל שהיינו ממוקמים על הגבול, מעבר לאוקראינית, שלטתי ברמה סבירה בגרמנית, פולנית, הונגרית ויידיש." ביום שבו סיים אביו את פירוק המפעל, הוא נעצר ע"י הגסטאפו. "הם לא נתנו לו אפילו לסיים להתגלח" מספר מקס. "הם פרצו את הדלת והחלו להכות אותו. הוציאו אותו החוצה באזיקים. אני זוכר עד היום שהוא היה עם חצי זקן מגולח."

אמו ואחיו הועברו לגטו, בעוד מקס ואביו הועברו לתא מעצר. "פניו היו שבורות, כל גופו היה מלא חתכים וחבלות – הם הכו אותו שעות" מספר מקס. "הוא בקושי פתח את עיניו, הן היו מלאות דם. 'מקס, אתה תשאר בחיים. אתה תהיה חייב לספר מה הם עוללו לנו, רק כי אנחנו יהודים' הוא אמר לי והתעלף." בבוקר ה 19 למרץ 1942, קבוצה של 11 יהודים, ביניהם מקס ואביו, הובלו לקרחת יער, נדרשו להתפשט והועמדו לצד בור באדמה. "כולם בכו וצעקו, בעוד שאבי דאג שנעמוד באמצע השורה והסתכל ישירות לעבר החייל שהיה מולינו. עם השנים הבנתי שהוא הסתכל על האצבע שלו" מספר מקס. "הוא אחז בי חזק בידו, הוא ידע כנראה שהירי יתבצע בשורה ולא בבת אחת, והוא דחף אותי לבור ברגע שנשמעה הירייה הראשונה" נזכר מקס וקולו נשבר. "הוא נפל ישירות עליי וכיסה אותי עם גופו."

"הגרמנים ניגשו לבור וירו באלו שעדיין צעקו וגססו. אחד הכדורים עבר דרך אבי ופגע בי. הכל החשיך, איבדתי את ההכרה." מתישהו במהלך הלילה, הכרתו חזרה אליו. "הייתי מוצף בדם, אבא שלי היה מעליי. אני לא יודע מה הניע אותי, אבל רציתי לחיות. ראיתי מעליי שמיים כחולים וכוכבים. זחלתי החוצה מבין הגופות." מקס זחל אל עבר הבית הקרוב ביותר שהכיר – בית משפחת נמצ'וק, שאב משפחם הוצא להורג יחד איתו. "כשהם מצאו אותי, הייתי קפוא לחלוטין. הם טיפלו בי יום ולילה לאורך שבוע." שנים אחרי, יוכרו כ 'חסידי אומות עולם' ויעלו ארצה. על אף שהפצע הגליד, אותו קליע נותר נעוץ בגופו של מקס ל-27 שנים.

מקס ידע שאימו ואחיו נמצאים בגטו וגוועים ברעב וברגע שכוחותיו חזרו אליו, החליט להתחיל להבריח אליהם מזון. שם, בגטו, נאלץ לחזות בנורא מכל. בעודו נחבא בתעלת ביוב, זיהה את אימו כשיצאה לרחוב, עם אחיו בֶּרְלִיק, בן השנה וחצי. "אחד הפּוֹלִיצָאִים ניגש אליה, לא שמעתי את השיחה, אבל הם התווכחו והוא ניסה לחטוף מידיה את אחי." אמו של מקס דחפה את הפּוֹלִיצָאִי והוא נפל. "בתגובה, התפנלו עליה מספר אנשים. הם חטפו את בֶּרְלִיק וריסקו את ראשו על הקרקע. את אמא הם גררו לתחנה ותלו מן הצוואר" נזכר מקס בעוד קולו נסדק והוא מתחיל לבכות. "מה נותר לי לעשות? יצאתי מן המחבוא שלי ורצתי אל אמא שלי, בעודי צועק 'אמא'. מישהו זינק עליי, סתם את פי וגרר אותי הצידה. הוא אמר לי 'אין לך מה לעשות עכשיו. זאת התאבדות. אתה חייב לחיות, בשבילה. יש רק פתרון אחד – נקמה'."

"כך, הפכתי לנוקם."

מקס נשבע לנקום בשם הוריו ואחיו. הוא הצטרף לקבוצת מחתרת בגטו והשתתף בפעולות נקם. הוא הוצא להורג – ושרד – פעמיים נוספות. "היה לי המון מזל. אלו היו קבוצות גדולות של אנשים וזה התרחש בלילה, בגשם. פעלתי כפי שאבא לימד אותי במעשיו. באחת מן הפעמיים היה אפילו עוד בחור ששרד איתי." הוא המשיך להלחם והתנדב לבצע את המשימות המורכבות והמסוכנות ביותר. העובדה שידע מספר שפות והיה קטן מימדים עזרה לו מאד. "עזרתי לרבים לשרוד בגטו" נזכר מקס. "הייתי מבריח מזון וציוד דרך צינורות הביוב הצרים בגטו. הם היו ספוגים בגז אַרְסֶן, שהוא רעיל ביותר; הייתי סופג בד בשתן ומכסה איתו את האף והפה, כדי לא להיות מורעל – השתן יכול לתפקד בתור מעין פילטר."

בדרך לא דרך הגיע לשורות הפרטיזנים ולאחר פציעה קשה ברגליו, הוטס למוסקבה במטוס תובלה קטן, שלמזלו נחת בשדה מאולתר באיזור, בכדי להעביר ציוד לפרטיזנים. במוסקבה, לאחר ניתוחים והחלמה ארוכה, נתקל באדם שהכיר את אביו, אשר החליט לקחת אותו תחת חסותו. על אף שמקס שרד את הבלתי אפשרי והיה בעיר הבירה – הוא סרב לחזור לספסל הלימודים ולהמשיך בחיים כל עוד המלחמה ממשיכה. מקס רצה לנקום. עקב הכרות מעולה עם השטח וידיעה של חמש שפות, הועבר ליחידה מסווגת למבצעים מיוחדים. הוא הוכשר בהתאם ובמהלך שנתיים וחצי ביצע עשרות משימות בעורף האוייב – החל מהעברת מפתחות צופן לסוכנים וכלה במשימות ריגול ואיסוף מודיעין מעבר לקווי האוייב.

במספר משימות מקס החודר לעורף האוייב ע"י סיירות קומנדו והוסווה לרועה צאן או פליט מקומי והיה משדר חזרה מודיעין קריטי בנוגע למיקום האוייב. על תרומתו המכרעת למערכות לשחרור פולין ואוקראינה עוטר מספר פעמים. כשנפגשנו, על שולחנו היו פרוסות מפות ועשרות מכתבים מן השנים אחרי המלחמה, מקצינים בכירים, אשר הודו לו גבורתו יוצאת הדופן. כל פרט בסיפורו הבלתי נתפס של מקס – מאומת ע"י מסמך. לאורך השנים נכתבו בברה"מ מספר ספרים אודות דרכו של מקס במלחמה ואודת הנערים הנוספים שנלחמו כמוהו. "היו מעטים מאד כמוני, זה היה נחשב סודי מאד באותם ימים." בין היתר, השתתף בשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ושחרור פראג, בירת צ'כיה–שם נפצע קשה מרסיס פגז שנתקע בראשו ואיבד את ראייתו. מקס ניצל בזכות 2 נערות צ'כיות שמצאו אותו, מחוסר הכרה, והביאו לבית החולים. לאחר ימים שבהם היה בקומה, מקס התעורר והצליח לכתוב על דף שהוא חייל של הצבא האדום. לאחר שהוזעק למקום קצין, מקס הוטס למוסקבה לניתוח ראש בהול, שבעקבותו חזרה אליו הראייה, לאחר הוצאת הרסיס.

מקור

2

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *