מאבקי ההישרדות של הילד פרץ הוכמן בין גטו ורשה והחלק הארי של ורשה

196

בצילום הפתיחה : ילדים רעבים בגטו וארשה , 1942

“זאנק ואני המשכנו לצאת אל מחוץ לגטו ולפני כניסת העוצר היינו חוזרים אליו . הייתי חלש למדי, וההתגנבות פנימה הייתה קשה עבורי . מלבד זאת , לא כל יום היה בידינו מזון בכמות מספקת על מנת להביא לגטו. נשארנו ללון בצד הפולני , וכשצברנו מלאי מספיק, חמקנו לגטו להביאו לאמא . בלילות לנו בחדרי מדרגות , במרתפים של בניינים הרוסים  בוארשה הפולנית ( מזמן המלחמה)  ושל בניינים לא גמורים ( שעקב המלחמה הופסקה בנייתם).  תנאי הלינה במרתפים בחורף הפולני היו קשים.

כל כניסה ויציאה מן הגטו היתה הימור גדול , אילו נתפסנו, היינו צפויים למות בו במקום ללא משפט. כך החזקנו את אמא בחיים בגטו וארשה . הסיכון היה אך ורק עבורה , שכן חוץ ממנה , לא היה לנו כבר אף קרוב בגטו.

את האוכל הברחנו בשתי צורות : על הבטן או על הגב מתחת למעיל. זאת על מנת שהידיים והרגליים תהיינה פנויות לריצה וחופשיות  לתנועה . כאשר הסתכלת במבריח , נראה כאילו יש לו גבנון , או כאילו הוא אישה בהריון. לפעמים הגענו לנקודת מעבר לגטו , ולא ניתן היה להיכנס כי השמירה היתה מוגברת, אז הוכרחנו למצוא מקום חלופי . את המקומות הללו הכרנו היטב . גם את הגרמנים שעמדו על המשמר הכרנו וידענו , מי טוב לב יותר ומי פחות . אף את שמותיהם ידענו.

אחד הרוצחים המפורסמים ביותר שניצבו ליד חומת הגטו היה הגרמני פרנקנשטיין . התחביב שלו היה לירות בילדים שהבריחו מזון לגטו . בראותו ילד מתקרב לחומה עם כמה קילו תפוחי אדמה או עם כמה כיכרות לחם , היה מאזן את הרובה ויורה בו. הוא היה צלף מעולה ולעולם לא החטיא . את גזר הדין היה מבצע על דעת עצמו והיה מפיק מכך הנאה מרובה.

אם שמענו שהוא נמצא בשמירה באותו יום , לא העזנו אפילו להתקרב לחומה.

פרנקנשטיין היה נמוך קומה ועקום רגליים . אינני מבין כיצד יכלו בכלל לגייס לצבא הגרמני אדם בעל פגמים רבים כל כך.  כאשר הלך רגליו היו מצטלבות ממש. בגטו סיפרו שיש לו חמישה ילדים . כיצד ניתן להסביר תופעה כזו , שאדם מגדל ילדים ובאותה עת גם הורג ילדים אחרים ?

היו ילדים שהצליחו לצאת מהגטו בזמן שגרמני מסוים עמד על המשמר, ועד שובם התחלפו המשמרות. אז היה מצבם אומלל מאד וכך מצבה של משפחתם, כי ילד כזה שנהרג , נעלמה אתו פרנסת המשפחה כולה, שכן הוא היה המפרנס החיד בזכות ההברחות שלו מהצד הארי של וארשה.

 כל אימת שיצאתי מן הגטו , לעולם לא ידעתי אם אשוב בריא ושלם . לא רק היציאה מן הגטו היתה מסוכנת , גם בהיותנו בצד הפולני נשקפה לנו סכנה מן הבחורים הפולנים , אשר ביקשו את כספנו ולעתים גם את נפשנו. הם היו מתנפלים עלינו וגוזלים מאתנו את הסחורה . לא תמיד יכולנו להתגונן – היינו עמוסי סחורה עד שבקושי יכולנו ללכת . באחת הפעמים תפסו אותי בחורים פולנים ודרשו ממני כסף . הסברתי כי אין בידי כסף , ובאמת לא היה כי השתמשתי בכולו לקניית סחורה, לא השתכנעו והחלו לחפש עלי וגם להרביץ לי. הבטחתי  שבפעם הבאה אתן להם, ובלבד שיניחו לי. הם איימו שימסרו אותי למשטרה. לבסוף הצלחתי לשכנעם שיתנו לי ללכת תוך הבטחה שבפעם הבאה אשלם. בפעמים הבאות תמיד השארתי לי כסף למקרה שאיתפס.

לפעמים היינו נתקלים בשוטרים פולנים בדרך חזרה לגטו. כל שוטר כזה צוייד באקדח ובאלה עשויה גומי יצוק. השוטרים נהנו להרביץ לילדים יהודים שנתפסו בזמן הברחה . לא פעם הרגשתי את האלה מכה בבשרי וחובטת בראשי , אשר התנפח מרוב מכות, בלי אפשרות להתגונן.  לעתים החרימו את הסחורה שנשאו הילדים המבריחים , סחורה אשר הייתה נחוצה למשפחות למשפחות הילדים שימים לא בא אוכל לפיהם.

את הסחורה נהגו השוטרים הפולנים להחרים ובתום המשמרת התחלקו בשלל שנגזל מהילדים האומללים. הייתה להם גם אפשרות לירות בילד שנתפס מבלי לתת על כך דין וחשבון לאיש. מקרים כאלו קרו לעתים קרובות : ילד יהודי שהתנגד למסור את הסחורה , נורה בו במקום ומשפחתו בגטו גוועה ברעב. לא אומר שכל השוטרים נהגו כך . היו גם כמה אנושיים יותר , אבל את אלה ניתן היה לספור על אצבעות יד אחת.

באחת מאותן פעמים שיצאתי מן הגטו , קניתי סחורה ושמתי פעמי חזרה . במרחק מה מן החומה של הגטו שמעתי יריות . מיד הבנתי מה מתרחש : חושי היו מאד מחודדים. התחלתי לחפש אלטרנטיבה. כלומר , מעבר חלופי לגטו במקום אחר. בדרך פגשתי ילדים נוספים כמותי אשר חיפשו מעבר לגטו – זה נראה כאילו איבדנו את דרכנו . לבסוף מצאנו מעבר חלופי .”

מקור וקרדיט :

פרץ הוכמן. להעז לחיות . מודן , הוצאה לאור , משרד הבטחון הוצאה לאור, 2013

ראו גם : קורות החיים  וגבורתו של פרץ הוכמן

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *