"המשפט 'לעולם לא עוד' מקבל משמעות אחרת"
מאת:
איריס ליפשיץ-קליגר
מאיר הורן היה בן 6 כשהגרמנים פלשו. משפחתו גורשה ועברה מסע ארוך וקשה בין כפרים נידחים עד לשחרור על ידי הצבא האדום. 7 באוקטובר החזיר את הזיכרונות מהשואה: "מה שהיטלר לא הצליח לעשות, אסור שאף אחד ינסה". שישה מנכדיו משתתפים במלחמה: "יש את הצבא הכי חזק בעולם וננצח, אין אופציה אחרת"
מאיר הורן נולד ברומניה ב-1934. ב-1941, כשהיה בן שש, פלשו הגרמנים לעיר שבה גרו ומשפחתו גורשה מזרחה לחבל טרנסניסטריה, במסע ארוך וקשה בין כפרים נידחים שבהם חיו בתנאי רעב ובאימת מוות. ב-1944, לאחר הכיבוש הרוסי, חזרו לעיירת הולדתם. משפחתו הגרעינית שרדה כולה, אך דודו נרצח עם אשתו ובתם התינוקת.
ב-1950 עלה מאיר לישראל, שירת בצבא, השתתף במלחמות סיני וששת הימים, נישא לשרה, ניצולת שואה גם היא, היה יהלומן שנים רבות, והיום הם גרים בחולון ויש להם שלושה ילדים, 13 נכדים ו-22 נינים. שישה מנכדיהם משרתים או שירתו בחודשים האחרונים בצה"ל ולוחמים בחרבות ברזל. כמה מהם, וכן אשת אחד מהנכדים ונכד נוסף שעומד להתגייס בשנה הבאה, נוכחים ומשתתפים בשיחה שלנו עם מאיר בביתו שבחולון.
מלחמת העולם השנייה: "נולדתי בצ'רנוביץ, רומניה. לאבי, מנחם-מנדל, ולשני אחיו, שמואל ואריה (לייבו), היה מפעל מצליח למוצרי נייר עם עשרה פועלים. כשהמלחמה הגיעה אלינו, ב-1940, אבא ואחיו הציעו את המפעל לרוסים על מנת להציל בכך את המשפחה מפני אפשרות גירוש, כפי שקרה לשכנים, שביום אחד נעלמו ולא היה ידוע גורלם. הרוסים הסכימו ואיפשרו למשפחה להמשיך לעבוד במפעל, שכעת היה בבעלותם.
"ב-1941 הגרמנים פלשו לעיר והרוסים יצאו ללא מלחמה. הגרמנים ריכזו את היהודים בגטו, כמה משפחות בדירה, והיהודים המשיכו לנהל את חייהם בגטו. לדוד שלי שמואל נולדה באותה עת ילדה. יום אחד הוא ירד לרחוב להשיג חלב, והגרמנים ירו בו למוות. מאוחר יותר גם אשתו והתינוקת נרצחו על ידי הגרמנים.
"באוקטובר 1943 גורשנו לטרנסניסטריה, למחנה מעבר. הלכנו דרך שדות מלאים בבוץ שהקשה מאוד על ההליכה. התחנה הראשונה הייתה אטאקי על הנהר הדניסטר, ומשם העבירו אותנו למוגילב דרך הנהר על גבי רפסודה. את הפליטים היהודים הושיבו בקצה הרפסודה, ומדי פעם בעטו באחד מהם והוא נפל לנהר. אחר כך שיכנו אותנו בדיר חזירים, שם כבר ראינו מראות קשים שאני לא מסוגל לפרט, וגם הרבה אנשים שהתאבדו.
עם אחי אריה נותק הקשר, ורק לקראת סוף המלחמה הסתבר לנו שהוא חי, לאחר שעבר עינויים קשים, הסתיר את יהדותו, שינה את שמו ושרד בבית יתומים. המפגש עימו היה אחד הרגעים המרגשים בחיי. ממוגילב הרומנים הובילו אותנו בין כפרים נידחים דרך שדות בוץ טובעני, כשאנחנו עדיין עם התרמילים, המעילים והשמיכות שהבאנו מהבית. אוכל השגנו מחיפוש בשדות ובסביבה, אכלנו כל מה שמצאנו".
הכל כדי לשרוד: "בשלב מסוים אמי, טובה, התמוטטה ולא יכלה להמשיך ללכת. חייל שראה זאת כיוון את הרובה שלו כלפיה. באינסטינקט של רגע, קפצתי עליו והסטתי את הרובה הצידה. זה כנראה הפתיע אותו והותיר עליו רושם, והוא לא ירה. התחלתי לתת לו דברים מהתיק של אמי והוא הניח לנו. נשארנו בלילה לבד עד שהגיעה קבוצה אחרת של יהודים על עגלות. ראיתי עגלה רתומה לשני סוסים ועליה משפחה. הייתי חייב לעצור אותה. עמדתי מול הסוסים ולא נתתי להם לעבור. אב המשפחה ירד אליי ושאל מה אני רוצה. הסברתי לו את הסיפור עם אמא. 'אני חייב להעלות אותה. אם לא, היא תמות', אני זוכר שזה מה שאמרתי לו. הוא ריחם עליי וחיכה שאעלה את אמא ואני הלכתי לצד העגלה. חברנו ליתר המשפחה וכך נסענו בין כמה כפרים באוקראינה, כשבכל מקום נתנו למקומיים בגדים ותמורתם קיבלנו אוכל, עד שהגענו לכפר חרינובקה, שבו נשארנו יותר זמן.
"גרנו במבנה מחוץ לכפר ששימש כמחלבה, ובו כמה חדרים. בחדר אחד השתכנו כחמש-שש משפחות. הגברים יצאו לעבוד עבור האיכרים תמורת אוכל, אבל לא תמיד עבדו ולא תמיד היה לחם. לפעמים היו מוצאים מתחת לקרח סלק סוכר ומביאים הביתה קפוא, ומזה אמא הכינה אוכל. אני זוכר שבכל יום המון אנשים חלו ומתו. המחלה הכי שכיחה הייתה טיפוס, וגם כינמת. בכל בוקר עברה עגלה לאסוף את המתים. היה זוג עם ילדה ששיחקתי איתה, ויום אחד ראיתי שכל המשפחה מתה.
קשה להבין מה אנחנו, הילדים, עשינו כדי לשרוד. בין היתר הלכנו בשדות לחפש עצים וזרדים להסקה. יום אחד הגיע חייל ואמר שעל כל הגברים להתרכז למחרת כדי לנסוע לבצע עבודות לבניית גשר על הנהר. אבא שלי ואחיו נשלחו לכרות עצים לבניית מסילות רכבות. לא היה מי שידאג לפרנסת המשפחה כי אמא עדיין לא חזרה לקו הבריאות, ולכן אני ואחותי חנה יצאנו לעבוד. היינו רועי אווזים, חזירים ופרות. העבודה הייתה קשה בשדות בוץ טובעני, וכשאחד האווזים החליט להתעופף, או כשהפרות והחזירים התחילו לרוץ, היינו צריכים לרוץ אחריהם והעור שבכפות הרגליים היה מתבקע. אלה היו כאבים נוראים".
עוני ורעב: "יום אחד אבא שלי הופיע לאחר ששבר את יד ושלחו אותו הביתה. לאחר ימים שמענו הפצצות ולא ידענו של מי הן. לאחר עוד זמן מה ראינו שהגרמנים והרומנים עזבו והרוסים נכנסו לכפר. זה היה מחזה בלתי רגיל ושמחה לכולם. הרוסים גייסו את אבא שלי לצבא. המשפחה הגרעינית של אבא שרדה, אבל לא המשפחה של הדוד שמואל.
"ב-1944 חזרנו הביתה לצ'רנוביץ, שוב במסע רגלי. הרוסים חיפשו כוח עבודה למכרות פחם בדונבאס. היות שהגברים היו בחזית, הם אספו נשים שנשלחו ברכבות למכרות. כל אישה שיצאה לרחוב נתפסה ונשלחה. בנוסף הרוסים חיפשו נשים לבתי הבושת שלהם. חיפשנו את אחותי חנה לאשה זקנה, ואת אמא שלי ואחותי כלאתי במחסן עצים ליד הצריף שבו גרנו. הן התחבאו תקופה ארוכה ואני הייתי מביא להן אוכל. העוני בעיר היה רב, אפשר היה להגיד שלא אכלנו יותר ממה שאכלנו בעת המלחמה. הייתי הולך לתחנות הרכבת, קונה נפט שפועלי נפט הבריחו וסיגריות מהרוסים, ומוכר אותם בעיר בכמה גרושים יותר. בבניינים שנפגעו מההפצצות פירקתי מרזבים וברזלים ומכרתי בשוק. כך בגיל 11 נהפכתי לסוחר הנלחם על קיום משפחתו. ב-1946 אבא חזר מהצבא, קטוע רגל, אחרי שנלחם נגד הגרמנים. ב-1950 עלינו לארץ".
מלחמות ישראל: "בארץ השתתפתי במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים כחייל הנדסה. הזכות להיות חלק מהצבא של מדינת היהודים ולדעת שלעולם לא יהיו עוד אסונות וטבח ליהודים כמו במלחמת העולם השנייה חיזקה אותי ועזרה לי להתגבר על העבר הקשה שחווינו".
0
