מבנגזי לברגן בלזן וחזרה , 11,000 ק"מ, 1942-1945: סיפור החיים של הילד משה לביא

384

משה לביא , מבנגזי לברגן בלזן וחזרה , 11,000 ק"מ, הוצאת ספרי ניב , 2020 , 174 עמודים.

 תקציר :

סיפורו המטלטל של פעוט יהודי אשר גורש עם משפחתו מבנגזי שבלוב . בעיצומה של מלחמת העולם השנייה נשלחו הפעוט , משפחתו ואחרים  מלוב למחנה הריכוז הנאצי ברגן בלזן ובדרך לא דרך ניצלו מידו הארוכה  של הרייך השלישי. משה לביא , תיעד את כל המסע המפרך והתלאות שעברו הוא ומשפחתו מרגע גירושם מהעיר בנגזי , דרך מחנות מעצר באיטליה למחנה הריכוז האכזרי ברגן בלזן בגרמניה.

הזיכרונות של אמו ואחיותיה ובני משפחה נוספים אותם הקליט משה לביא אפשרו לו לכתוב את אחד מסיפורי החיים המרתקים ביותר שנכתבו בישראל על שואת יהודי לוב . זהו מסמך היסטורי חשוב על יהודי לוב בתקופת השואה!!

בצילום : הטיילת בעיר בנגזי , קרוב לבית משפחת לביא בעיר 

באדיבות משה לביא , מתוך ספרו 

על המחבר :

משה לביא נולד  בבנגזי  במחוז קרינאיקה בלוב ב11 במרס 1942. הוא נולד להוריו אליהו ומזל בעיצומן של ההפצצות הקשות של כוחות הציר ( גרמניה ואיטליה) במלחמת העולם השנייה על לוב בכלל  ועל בנגזי בפרט. ב5 במאי 1942 , בטרם מלאו לו שנה הוא גורש  עם משפחתו ויהודים נוספים בעלי אזרחות בריטית מבנגזי לאיטליה. הוא ומשפחתו עברו מסע ארוך וסבל רב בכמה מחנות מעבר לאורכה ולרוחבה של איטליה, ולאחר מכן הגיעו למחנה הריכוז  ברגן בלזן. לאחר כניעת גרמניה ופתיחת שערי מחנה הוא שב עם משפחתו לבנגזי , לוב , שוב , לאחר מסע ארוך ומתיש בכמה מדינות באירופה ובצפון אפריקה. בשנת 1949 הוא עלה ארצה לישראל עם משפחתו היישר למעברת בית ליד שליד נתניה.

העיר בנגזי בלוב במלחמת העולם השנייה

עד לסיום מלחמת מלחמת העולם השנייה ותבוסת הגרמנים, והכיבוש הסופי של בנגזי בידי הבריטים בשנת 1943, נכבשה בנגזי, לסירוגין, ועברה חמש פעמים מיד ליד בין הכוחות הבריטים לאיטלקים ולגרמנים. במשך כל התקופה התנהלו באזור קרינאיקה קרבות קשים וגרמו אבדות לא רק לחיילי ההמדינות הנלחמות אלא גם ליהודי טריפולי, בנגזי והסביבה. תקופה זו הייתה אחת הקשות ביותר מאז ומתמיד שידעה העיר בנגזי.

בצילום למטה : הגרמנים נכנסים לבנגזי בשנת 1941 

היהודים בבנגזי סבלו מאוד הן מהאיטלקים והגרמנים והן מהערבים שעד אז היו בקשרים טובים עם היהודים. גם הבריטים, בתקופות מסויימות, גרמו ליהודים לא מעט סבל ולא תמיד מנעו מהערבים לבצע בהם פוגרומים  .

בשנת 1942 , בעיצומה של המלחמה , אסר היטלר על תושבי המדינות שבשליטתו לארח משפחות יהודיות בביתם.

באמצע השנה ציווה מוסוליני , השליט האיטלקי , בפקודת היטלר על הגליית היהודים מלוב במטרה לדלל את האוכלוסייה של קרנאיקה. ההסבר לכך היה : בגלל המצב הכלכלי הקשה שנוצר עקב המלחמות ובשל היות היהודים גורם עוין ובלתי אמין , לדעתם,  האיטלקים לא שכחו ליהודים את תמיכתם בבריטים כשאלה כבשו את לוב ושלטו בה  ( משה לביא , עמודים 53-54 ) .

   המסע המפרך מבנגזי לברגן בלזן

מאות משפחות יהודיות הועלו  בבנגזי על משאיות  למסע מפרך של ימים לטריפולי, ללא אספקת מזון , ללא שמיכות ועם אספקת מים מאוד מוגבלת.

לאחר נסיעה קשה ומטלטלת הם הושלכו לבית סוהר נוראי בשם צ'אזורה  ליד טריפולי שבו נכלאו פושעים אכזריים ומסוכנים במיוחד שנשפטו לשנים רבות. האימהות היהודיות גוננו שם על הילדים ויצרו חיץ באמצעות בגדים ובדים שהאסירים לא יתקרבו אליהם. במיוחד  חששו האימהות לגורל בנותיהן הצעירות מהאסירים ששנים רבות לא ראו אישה (משה לביא , עמודים 63-64 ).

ההפלגה מנמל טריפולי לאיטליה

"באחד הימים הועברנו, המשפחות היהודיות בלויי הסחבות המטונפים ומלאי הכינים, לנמל טריפולי וציוו עלינו לעלות על אוניית משא שנשאה דגל איטלקי. מרחוק ראינו שמדובר במעבורת גדולה של בקר שאמורה להכיל את כולנו, אלפי גברים , ילדים ונשים מבנגזי , טריפולי וערים אחרות בלוב ולהעביר אותנו למדינה כלשהי שלא ידענו מה היא ."

"במהלך השייט , מתו לא מעט אנשים מהצפיפות הנוראה והחום הרב ששרר במעבורת, והצוות השליך אותם לים בפקודת רופא האונייה. אימי סיפרה , שבמהלך השייט שארך כמה ימים , חליתי במחלה קשה ורופא האונייה קבע שמדובר במחלה חשוכת מרפא וציווה על  רב החובל האיטלקי להורות לצוות להשליכני לים מאחר שאם אמות והגופה תישאר באונייה עלולה לפרוץ מגיפה שתסכן את כולם. כך עשו עם כל מי שמת או גסס על הספינה בזמן ההפלגה. רב החובל פנה לאימי, סיפר לה על הוראת הרופא והודיע לה כי יש לבצע מייד את הוראת הרופא והודיע לה כי יש לבצע מייד את הוראתו ולמנוע את המגיפה הצפויה. הנוסעים היהודיים , בעיקר היהודיות, הקימו מהומה גדולה. אימי , בעזרת הנשים היהודיות , סירבה בתוקף למסור אותי לידי רב החובל והצוות ועשתה ככל יכולתה למנוע את ביצוע הוראת הרופא. לדבריה, היא אחזה בי בחוזקה קרוב לחזה וטענה, בבכי קוֹרֵעַ לֵב, שבטיפול  נאות ניתן להצילני. בסופו של דבר החליט רב החובל האיטלקי, בניגוד לדעת הרופא והתחשב שמדובר באזרחית בריטית, לא לבצע  את הוראתו ואמר לאימי שאם תוך יומיים מצבי הרפואי לא ישתפר אושלך הימה. בדרך נס וטיפול מסור ללא אות של אימי, נשים יהודיות וקרובי משפחה שסייעו לה, מצבי החל להשתפר ועד שהגענו לחוף הבראתי כמעט לחלוטין" ( משה לביא , עמודים 66-67). 

אחרי שהגיעו המגורשים היהודים לנמל נאפולי הם הועברו לבולוניה,  מהאקלים החם של צפון אפריקה לחורף הקשה של צפון איטליה של שנת 1942. לאחר מכן הועברו כל המשפחות למחנות מעצר גם בצפון איטליה וגם באוסטריה, כאשר חיילים גרמנים שומרים עליהם ומכריחים את הגברים היהודים לעבוד בעבודות כפייה מפרכות. ממחנה המעצר רייכאו באוסטריה הם הועברו למחנה המעצר פוסולי בקרבת העיר מודנה באיטליה. גם במחנה מעצר זה היו התנאים קשים מאוד, צפיפות ורעב .

בספטמבר 1944 החלו להישלח ממחנה פוסולי למחנה הריכוז ברגן בלזן כל המשפחות היהודיות מקרינאיקה ובהם כל בני משפחתו של  משה לביא .

ברגן בלזן

" לאחר שהורדנו מהרכבת , הובילו אותנו אנשי האס-אס בדחיפות , באיומים ובמילים שלא הבנו לצריף ארוך מאוד שמספרו 12 שיועד לנו , והורו לאימהות ולילדים הקטנים להיכנס אליו.  משנכנסנו נדהמנו למראה עינינו . לאורכו של הצריף , משני צידיו , היו מעין פיגומי עץ בני שלוש קומות בכל טור ועליהם משטחי עץ בגובה כשבעים סנטימטר בין הקומות. אחד מאנשי האס-אס , שידע מעט אנגלית קלוקלת, הסביר לנו שעל כל דרגש יישנו שלוש נשים. מי שיש לה תינוק אחד או שניים , יישנו עימם שתי נשים נוספות.

הצפיפות הייתה בלתי נסבלת. היו נשים שהתלוננו על המצב בפני אנשי  האס-אס אך נדחו בדחיפות ומכות.   הבכי והצעקות של הילדים והתינוקות היו קשים לאין ערוך לעומת הקשיים שהיו לנו לאורך המסע המפרך מבנגזי. צעקות אנשי האס-אס , רעש היריות ונביחות הכלבים במשך רוב שעות הלילה מסיבות שבתחילה לא היו ברורות עד שהתרגלנו אליהן, הוסיפו לקשיים. הפחד מהצפוי לנו הדיר שינה נעיני האמהות. רק כמה ימים לאחר מכן התברר לנו שהיו אלו יריות שמחה במסיבות שערכו אנשי האס-אס בברגן בלזן מדי ערב, עם אסירות צעירות  נוצריות שנלקחו בכוח מהביתנים לשמש בנות זוג לקצינים הנאצים , וכן ירי על אסירים שניסו לברוח (משה לביא , עמודים 78-79 ).

לאחר כמה ימים החלו הילדים  היהודים מלוב לאבד שליטה, השתעממו, בכו וביקשו מהאימהות תעסוקה כלשהי. אחת האמהות תפסה יוזמה ולקחה גרב , מילאה אותו בבגדים שלקחה מבגדים  ישנים ויצרה כדור. הוא ניתן לבנים ששמחו מאוד והחלו לשחק בו במעבר בין שני טורי הדרגשים. כמו כן , אותה אימא ציירה על רצפת  המעבר ,קלאס" (משחק קפיצות) עבור הבנות. כך נמצאה תעסוקה לכל הילדים. אמנם הילדים הפסיקו להטריד את האימהות והפסיקו לבקש תעסוקה , אך הרעב הציק להם מאוד ומדי פעם פרץ מי מהילדים בבכי ( משה לביא , עמוד 80 ).

בתחילה חל איסור מוחלט להרות או ללדת במחנה . אישה שנכנסה להריון או תינוק חדש שנמצא במחנה ברגן בלזן , דינם אחד , מוות. בעת ביקורת אנשי האס-אס בצריף או בעת המסדרים היו הנשים מחביאות את התינוקות ומכסים אותם בשמיכות בהנחה שהשמיכות יספגו את בכיים, ומתפללות שהגרמנים לא ישמעו את קולם. לא פעם תינוק היה נחנק ומוצא את מותו . לאחר שכמה תינוקות נחנקו בצריפים ומפחד הצלב האדום, אפשרו אנשי האס-אס לאימהות עם ילדים ותינוקות , בעיקר המניקות, להישאר בצריף בעת הספירה. אימי נשארה עימי ועם אהרון אחי. מצוקת הרעב במחנה ברגן בלזן הייתה קשה . מנת המזון במחנה הייתה חצי ליטר מים ביום ופרוסת לחם או תפוח אדמה אחד ליום ( משה לביא , עמוד 84 ) .

היינו שישה ילדים במשפחה בנוסף בנוסף לאימי . אימי חשבה תמיד צעד אחד קדימה וחילקה לנו לחם במנות קטנות יותר ואת הנותר הייתה מחביאה לעת צרה מתחת לשמיכה על הדרגש עליו ישנה. כך הצליחה לצבור כמות לחם שתבטיח לא רק את הישרדותנו בהמשך אלא גם שתוכל לשחד או לשלם תמורת דברים שונים במחנה ברגן בלזן .

  בצילום למטה: בלוק מס' 12 , ברגן בלזן שם נכלאו המשפחות היהודיות מלוב , הצילום מ15 באפריל 1945 , וניתן עדיין לראות גופות שלא פונו 

איך התמודדו הנערים היהודיים במחנה ברגן בלזן עם הרעב ?

הרעב היה אחד המצוקות שגרמו לתופעות בריאותיות חמורות מאוד. רבים מאסירי מחנה ברגן בלזן מתו מרעב וממחלות מעיים . כמו כן , הרעב אילץ חלק מהנערים לגנוב, בעיקר לחם וירקות , ממחסני הגרמנים שהיו במרחק רב מהצריפים . לעיתים הצליחו הנערים לגנוב כמה לחמים והחביאו אותם בתוך בגדיהם, ובדרך לצריף נתפסו על ידי אחד מאנשי האס-אס ושבו לצריף מוכים וחבולים.

שני נערים יהודים שהצליחו לגנוב כמה קולורבים מאחד המחסנים בברגן בלזן נתפסו על ידי מפקד המחנה או איש אס-אס ונורו למוות מייד, ללא חקירה ושאלות נוספות. הסיכון לא הרתיע את שאר הנערים  מלנסות להביא לצריף כמה מצרכים ובעיקר ירקות ולחם. היו מקרים שהצליחו בכל זאת להביא מעט מזון שהצליחו לגנוב מאחד המחסנים. בין אלה שהצליחו היה גם  אברהם אחי שהצליח לגנוב , תוך סיכון רב, כיכר לחם שהיה מצרך יקר ערך באותם ימים והביא לצריף לא לפני שחטף  מכות רצח מאיש אס-אס  (משה לביא, עמודים 93-94 ).

השיבה הביתה

ב13 באפריל 1945  יומיים לפני שנפתח המחנה , הגיעה אליו קבוצת גדולה של חיילים בריטים , ומטרתם לפקח על חיילי האס-אס שיפנו את הגוויות ולטפל בפינוי הניצולים. ב15 באפריל 1945 בשעת אחר הצהריים המאוחרות נפתחו שערי מחנה ברגן בלזן סופית לאחר תבוסת הגרמנים. למחנה נכנסה קבוצת קצינים בריטים, ומראה  הזוועות  גרם להם זעזוע עמוק. על אדמת המחנה היו פזורות גופות רבות, שהנאצים לא הספיקו להשליכן לקברי האחים או לא הספיקו לשרפם בקרמטוריום. חלקן החלו להרקיב, הצחנה הייתה בלתי נסבלת. רבים מהאנשים , שלדי אדם, היו שרועים בצריפים, עייפים , חולים , רעבים וצמאים, לא יכולים לזוז ומתקשים לרדת מהם.

המשפחות היהודיות מלוב הועברו ע"י הבריטים למחנה הבראה בצרפת ולאחר מכך ברכבות לליסבון בפורטוגל . שם זכו לקבלת פנים חמה ע"י המשפחות היהודיות בליסבון ולהכנסת אורחים טובה . לאחר תקופת שהייה  מועילה בליסבון הועברו המשפחות היהודיות  לאוניות שהפליגו לנמל קזבלנקה שבמרוקו , ומשם לאלג'יר ואחרי עוד הפלגה הגיעו לנמל טריפולי בלוב.

כותב משה לביא בספרו המרתק : "הגענו חזרה ביום 30 במאי 1945 למקום הידוע , המוכר והאהוב ,לבנגזי. שם פגשנו את המשפחות שגורשו למחנה ג'ארו ואחרים שחזרו לבנגזי. "

"מסע בן 11,000 קילומטרים שהחל ב5 למאי 1942 בבנגזי הגיע לסיומו לאחר שלוש שנים ב-30 במאי 1945 חזרנו לבנגזי . "

"בעיר בנגזי התקיימו מפגשים מרגשים , בין היהודים שלא גורשו ונשארו בה בשנות המלחמה לבין היהודים שעברו סבל ומסע ארוך לאורך איטליה ושאר מדינות אירופה במחנות השונים בלוב. "

"בבנגזי הופתענו לראות חיילים יהודים מארץ-ישראל מהבריגדה היהודית. חיילים יהודים עם מדי הצבא הבריטי וסמל מגן דוד על בגדיהם. זה היה החלום בהתגשמותו . הקהילה היהודית בבנגזי אירחה אותם באהבה ובגאווה. "

מקור : משה לביא , מבנגזי לברגן בלזן וחזרה , 11,000 ק"מ, הוצאת ספרי ניב , 2020 , 174 עמודים .

הכרה מאוחרת

יהודי לוב סבלו קשות במהלך המלחמה: "חוקי גזע", תקנות מחמירות ומפלות במהלך המלחמה, בריחה מריכוזי הערים והסתתרות בכפרים מרוחקים, בישובי ספר, במאהלי בדואים מקומיים, בפנים הארץ במדבריות ובישובי מערות בהרים וכו', במיוחד לאחר הגעתם של הגרמנים ללוב בפעם השנייה, בינואר 1942. המאבק להכרה בכל יהודי לוב כניצולי שואה, בשל סבלם, נמשך לאורך השנים, אך התוצאות היו מזעריות, בהכרה של אדם זה או אחר, לאחר מאבק משפטי ממושך ומפרך.

ב- 1952 נחתם הסכם עם גרמניה  לתשלום פיצויים לניצולי השואה . ההסכם אושר ב- 1953 והניצולים מאירופה התחילו לקבל שילומים (רנטה). יוסף דעדוש,  מזכ"ל התאחדות יהודי לוב בישראל, הציע, בעקבות הסכם זה, לפנות לממשלת איטליה לתביעת שילומים עבור ניצולים מהקהילה היהודית בלוב. תשובת האיטלקים הייתה, שקורותיהם וסבלותיהם של יהודי לוב,  בתקופת מלה"ע השנייה, הם תוצאה של הוראה ולחץ מצד גרמניה, ומכיוון שיהודי לוב אינם אזרחים איטלקים,  עליהם לפנות בתביעה ישירות לגרמניה.

עפ"י הצעות של גורמים שונים, לנוכח תשובות האיטלקים והערמת קשיים מצד משרדי האוצר והמשפטים, הייתה פנייה לקונגרס היהודי העולמי. התארגנה משלחת של התאחדות עולי לוב בישראל, שנפגשה עם יו"ר הקונגרס היהודי העולמי, ד"ר נחום גולדמן. המשלחת ביקשה לקבל הנחיות, להמשך המאבק להכרה ביהודי לוב ניצולי שואה, הזכאים לפיצויים. אולם, ד"ר נחום גולדמן הביע תמיהה, מה ליהודי לוב ולשילומים מגרמניה? גם לאחר שאביגדור רקח תיאר קורותיהם ותלאותיהם של יהודי לוב במלה"ע השנייה, תשובתו הייתה בוטה, כי אין מקום לתביעת פיצויים עבור יהודי לוב (עפ"י עדותו של חבר המשלחת בנימין דורון, בסיום המפגש ד"ר גולדמן סינן מבין שפתיו הערה מעליבה, ברוח הדברים: "אל תעלו על העגלה של השואה"/"אל תתפשו טרמפ על השואה").

לנוכח תשובתו הבוטה, המבישה והמעליבה של ד"ר נחום גולדמן, הייתה פנייה של נציגי יהדות לוב לקנצלר גרמניה, ד"ר אדנאואר, לכלול גם את יהודי לוב בהסכם השילומים, בשל קורותיהם בתקופת מלה"ע השנייה, תחת שליטת איטליה. אמנם איטליה הפשיסטית שלטה ישירות על לוב, אך, מדיניותה הייתה  עפ"י הדוקטרינה הגרמנית ובהנחייתה. האיטלקים היו בני בריתם ובעצם, עושי דברם של הגרמנים-הנאצים, שבאו פעמיים להצילם, כשמצבם בחזית לוב הורע, במיוחד בפעם השנייה, בינואר 1942. ולכן הבקשה מופנית לממשלת גרמניה. תשובת לשכת ד"ר אדנאואר הייתה מעודדת, בהכרה שאכן יש מקום לכלול את יהודי לוב בהסדר השילומים, ולכן יש לפנות למחלקה הגרמנית המטפלת בפיצויים.

עם קבלת התשובה מלשכת ד"ר אדנאואר, הגישה התאחדות עולי לוב בישראל פנייה נוספת למשרד האוצר, שהפנה אותה למשרדי "אורו" (הארגון המאוחד להחזרת רכוש, אשר ייצג בארץ את ממשלת גרמניה). ומייד החלו ברישום האנשים שהיו במחנות הריכוז, במחנות ההסגר, במחנות הכפייה ובמאסרים ללא משפט, וכאלפיים מיהודי לוב החלו לקבל פיצויים. בהמשך, ולאחר מאבקים נוספים, הוכרו גם אלו שגורשו לתוניסיה, שחלקם גויסו לעבודות כפייה, במחנות הכפייה שהקימו הגרמנים בתוניסיה, וכן, יהודים שהוגלו ממקומות מגוריהם מטעמי בטחון שדה, כמו יהודי סירת.

לקראת משפט אייכמן, ב-1961, הייתה פנייה של נציגי יהודות לוב   למדור לחקירת פשעי הנאצים, במטה הארצי של המשטרה ולגדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפט אייכמן, שגם יהודי לוב יוזמנו להעיד במשפט ולפרוש קורותיהם במלחמה. הפנייה לא נענתה ויהודי לוב לא הוזמנו להעיד במשפט.

רק באפריל 2010, לאחר פנייה לבג"צ והפניית הדיון לבית משפט השלום בתל-אביב, בתביעה מרוכזת של ניצולים מלוב, התרחב מעגל יהודי לוב שתביעתם הוכרה, אך, עדיין, לא הייתה  הכרה כללית. אולם, היא פתחה צוהר להמשך מאבקו לאורך השנים של יו"ר הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב, מאיר כחלון. הוא פנה לסגן שר האוצר, יצחק כהן, שנאות שוב להרתם למאבק, ובהוראתו זומנו ללשכה המשפטית של האוצר, באוגוסט 2010, למתן עדות עפ"י מחקריהם, ד"ר עירית אברמסקי-בליי מיד-ושם ויעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב. המחקרים והמסמכים הרבים שהוצגו בפני הלשכה, כולל מסמכים והתכתבויות בגרמנית ובאיטליקית, הוכיחו, ללא צל של ספק,  שיהודי לוב, לא רק שסבלו קשות במהלך המלחמה, אלא אף נכללו ב"פתרון הסופי". למזלם, רק השחרור המוקדם, יחסית, של לוב מעול השלטון הפשיסטי-נאצי, בעקבות ניצחון הבריטים במערכה באל-עלמיין, הציל את היהודים מתוכניות העברתם למחנות ההשמדה באירופה, ומהשמדתם השיטתית, כפי שהיה גורל יהודי אירופה. ולכן, לאור עדויות אלה, צריך בדין להכיר ביהודי לוב "ניצולי שואה".

התוצאה הייתה, שהלשכה המשפטית של משרד האוצר, לא בלי התלבטויות, לנוכח העדויות והמסמכים הרבים, קיבלה לבסוף את המלצתו של סגן שר האוצר, להכיר בכל יהודי לוב, שחיו בתקופת השלטון האיטלקי בלוב, "ניצולי שואה". ואכן ב-14 בספטמבר 2010, ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, ושר האוצר, ד"ר יובל שטייניץ, חתמו על הרחבת החלטת בית-משפט השלום מאפריל 2010, והכירו, באופן גורף, בכל יהודי לוב שחיים היום בארץ מלפני 1953, ונולדו בלוב עד אוקטובר 1943, כניצולי שואה (כ-5,500 ניצולים), שתביעתם נוגעת לרדיפות ופחד מהשלטון הנאצי.

מקור

 

הצילום למטה , מתוך ספרו של משה לביא ובאדיבותו 

רקע היסטורי על יהודי לוב בתקופת מלחמת העולם השנייה

בעת מלחמת העולם השנייה ניצלו יהודי לוב מגורל דומה לזה של יהודי אירופה שתחת השלטון הנאצי, הודות לחיוניותם, לתפקודה הכלכלי והמנהלי של לוב, למזג האיטלקי ולכיבוש הבריטי-צרפתי. הכיבוש קטע תהליך שהחל בתחיקה גזענית, עבר לגירוש, להגליה פנימית ולעבודות כפייה ויועד להגיע ל"פיתרון הסופי". נוסף לסבל שבסלו יהודי לוב יחד עם כלל האוכלוסייה מן הפעילות המלחמתית וקשיים כלכליים. הרי עקב חוקי הגזע נפגעה הקהילה, שמנתה כ-000,33 נפש, מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית. נוסף להגבלות ולאיסורים בתחומי תעסוקה, בעלות על רכוש וחינוך, נעקרו כ-000,5 יהודים ממקומות מגוריהם למחנות הסגר ועבודה בתוך לוב ומחוצה לה, והיו שהגיעו למחנות ריכוז בגרמניה ובאוסטריה. תהליך זה החל בלוב בשנת 1938 בתחיקה גזענית, הואץ ביוני 1940 ,עם כניסת איטליה למלחמה לצידה של גרמניה, והתחזק בתחילת 1941 ,בעקבות הכיבוש הבריטי הראשון של קירניקה וכניסת צבא גרמני ללוב כדי לסייע לאיטליה.

כל עוד היו היהודים בלוב תחת מרות השלטון האיטלקי לבדו, הרי על אף התחיקה הגזענית הם לא חשו בסכנה לחייהם כפרטים ובקהילה. החמרה ניכרת במצבם חלה עקב הנוכחות הגרמנית בלוב, ועל רקע הימצאות נתיני אויב בין בני הקהילה, שיתוף הפעולה בין יהודים בקירניקה לצבא הבריטי ( ובמיוחד לחיילים היהודים הארצישראליים שבקרבו)  והבעות שמחה גם בקרב יהודים בטריפוליטאניה נוכח הצלחות הבריטים. שיתוף הפעולה החוזר ונשנה של יהודים בלוב עם האויב הבריטי גרם להרעה ניכרת ביחסים שבין הקהילה ובין השלטונות והאוכלוסייה האיטלקית, אולם הגברת המעורבות הצבאית של גרמניה בלוב והתלות האיטלקית, שהביאו להישגים לגרמניה גם בתחום הפוליטי, הן שהביאו להחמרה במדיניות כלפי היהודים. בשלב הגירוש, הריכוז ועבודות הכפייה נקטע התהליך, אשר אם היה מתפתח על פי הקו שהתוו הגרמנים, היה מביא על יהדות לוב את "הפיתרון הסופי".

 מקור : רחל סימון . "יהודי  לוב  על סף השואה" , פעמים  28 , תשמ"ו , 1986 , עמודים 44-74. (למאמר המלא)

ראו גם : יהודי לוב בתקופת מלה"ע השנייה תחת השלטון הפשיסטי-נאצי | מרכז …

ראו גם :

1

תגובות

  • פשוט מדהים וחשוב מאין כמוהו

    יוסי קליק 20 באפריל 2020 18:04

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *