מזיכרונותיה של צילה ליברמן על הסלקציה האחרונה באושוויץ-בירקנאו

498
·         "כולן כבר התפשטו סביבי, ואני עדיין רועדת כל כך. הידיים אינן נשמעות לי. כולן עירומות, עומדות בשורה ארוכה. אני נתמכת באמי. היא מתחילה לעזור לי. הרגשתי שעכשיו אני עומדת לגלות לכולן, ואף לעצמי, את סודי. סוד שאני מסתירה שנתיים ימים. סוד שלא רציתי לחשוב עליו. עכשיו, כשאני עומדת עירומה בין כל הנשים, יתגלה לעיני כל שאני רק ילדה. אמי ניחמה אותי: "אל תפחדי! לכי ישר. אני אלך אחרייך. לאן שמנגלה ישלח אותך, אלך אתך. נלך ביחד".
·         עמדתי בשורה הארוכה בין כולן, מבטי מרוכז במנגלה. הוא עמד בפתח הדלת, ידו האחת נתונה בדש מעילו ובשנייה החזיק בשוט, שבאמצעותו היה מסמן לכל אישה שעברה לידו, ימינה או שמאלה – לחיים (כלומר לעבודה) או… לכבשן. השורה מתקדמת, אני כבר קרובה לדלת. שם הוא עומד. לפתע ניגשה אלינו האחראית על הבלוק. אינני יודעת מי היא. בין כל הרשע, הופיעה בשבילי כמושיעה. עיניה הביעו רוך ורחמים. איני יודעת את שמה. "ילדה!" פנתה אלי, ואחר הפנתה את ראשה לאמי, כנראה הרגישה שעיני אמי הדואגות מלוות כל תנועה שלי. "הילדה הזו שלך? היא לא תעבור את הסלקציה. תני לי אותה, אני אסתיר אותה ואחזיר לך אותה בסיום הסלקציה". אמי החלה מנשקת את ידיה, כרעה לנשק את רגליה, אך זו משכה אותי אליה והובילה אותי לחדר צדדי. איני זוכרת את פניה. באותם רגעים ראיתי מולי מלאך וכנפיו פרושות מעלי. בחדר ישבה כנראה חברתה. המלאך שלי אמרה לה בצ'כית שהיא רוצה להציל אותי, ושאלה אותה: "את בטוחה שעל המדרגות יושבות אלה שנשלחות לעבודה?" "כן", ענתה לה ההיא ברוגז, קמה ועזבה את החדר."
 
0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *