מזיכרונותיו של יצחק קשתי על בית החולים לילדים בוינה

335
"הגענו לבית חולים ששכן במַ לצגָסה. חדר הקבלה המה אנשים. ידיו של הר קלבנר הזיעו. "לא, אין מקום. בכלל, פה לא מקבלים ילדים", אמר מישהו בקבלה. "נכון", ענה שוב האיש להר קלבנר, "זה בית חולים יהודי, אבל מקום אין. לא לילדים". יצאנו ועמדנו בפתח  . היה יום חם. אולי סוף אוגוסט. הייתי לבוש במכנסיים קצרים, שני זוגות תחתונים, שתי חולצות ומעיל עליון. אמי הבינה כנראה משהו שאני לא תיארתי לי. עמדנו ללכת והנה ניגש אלינו הר פרוץ. כך נקלט השם באוזני לאחר זמן. כנראה שמע את שיחתנו בחדר הקבלה. "ילד יהודי מהונגריה?" אמר שאל, מביט בהר קלבנר. "יאוול". "תעודות?! יש עם אדוני תעודות? ומניין אדוני?" הר קלבנר השיב. ממראהו ניכר שהוא נכון להמציא כל מסמך ולהסכים לכל דרישה. הוא ביקש להיחלץ מסבך הטיפול בי ועתה נראה לו שהנה נפתח לו פתח תקווה. הר פרוץ ביקש שארשום לו על פתק את שמי ואת שם בני משפחתי שנשארו בנויאייגן. שניים שלושה רחובות מכאן. אל הגברת דוקטור רוטמן". * "גש נא עם הילד לקינדרשפיטַ ל, הוא רשם את הכתובת על פיסת קרטון שתלש מקופסת סיגריות."
 
מקור:יצחק קשתי, "געגועים למניון. סיפור ילדות על גירוש ועל שיבה לא אפשרית הביתה", יד ושם, ירושלים 2001,
 
 
0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *