מזיכרונותיו של תומס גבע על עיסוקיהם של הנערים השונים במחנה אושוויץ

442
·         "אנחנו, הנערים, ראשינו עסוקים הרבה פחות מאלה של המבוגרים בדאגה למשפחותינו, בתאווה לנשים ובסיפורים מפורטים על האוכל הטוב שממנו נהנינו פעם, חשבנו רק לעתים רחוקות על העבר. ההווה הוא שהעסיק אותנו: עמיתינו האסירים מכל רחבי אירופה שאותם רצינו להבין ומהם רצינו ללמוד. הם היו גלויי לב משום שלא היינו שקועים בפוליטיקה ולכן לא היה צפוי שנלשין עליהם. גם לא מיהרנו להיעלב כמו המבוגרים, השטופים בדעות קדומות.
·         נהניתי לבחון את עמדותיהם ומנהגיהם של אנשים אחרים. שום הרגל, מוזר ככל שיהיה, הרהרתי, אינו יכול להיות דוחה אם איננו פוגע באנשים אחרים. רק רוע מכוּון מראש ראוי לגנאי. מקלון המרגרינה בן 50 הגרמים, אותו קיבלנו שלוש פעמים בשבוע, היה בעיני משהו למרוח בצמצום על הלחם; עבור כמה מהרוסים הכפריים היה זה מעין נקניקייה מעושנת, שנבלעת כמאכל בפני עצמו, נגיסה אחר נגיסה. עבורי, להרביץ למישהו פירושו היה שאני כועס עליו; אבל אצל הנערים היוונים זה היה משחק ששמו "Klepsi Klepsi" – כינוי שניתן לגנבה. ככל שחבטת קשה יותר בפניו של חברך למשחק שעיניו מכוסות, כן גדלה ההנאה שבצפייה בו מנסה לזהות אותך מבין המון העומדים המחייכים מן הצד, כולם עושים כמיטב יכולתם להיראות אשמים. אם הצליח, היה זה תורך לכסות את עיניך ולנחש מי מכה בך. וכן היה גם הנער היהודי מבלגיה שעדיין חי עם השקפת עולם של ילד. לפני שנשלח לאושוויץ והיה לשכני, מעולם לא סידר את מיטתו, לא כיבס את בגדיו, לא תפר כפתורים, לא תיקן גרביים, לא פרס לחם ומעולם לא עזב את הבית מבלי לבקש רשות. "בבית", גילה לי בסוד, "היה לי ראש מלא ׂערות ואמא סירקה לי אותן כל בוקר בזהירות".
·         מקור: תומס גבענעורים בכבלים. ילד ניצל מן השואה, יד ושם, ירושלים 2003,
0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *