"נולדתי ב-13 ביולי 1939 תחת השם מיכאל סוקולינסקי בעיירה קטנה בבלרוס בשם ויטיבסק.
אני לא יודע כלום על אבי, חוץ משמו שהיה זלמן ושם המשפחה שכולנו נושאים סוקולינסקי.
לאמא שלי קראו גניה. אני הוא הבן הקטן להורי ויש לי עוד שתי אחיות, ראיה הגדולה ממני ב-9 שנים וקלרה הגדולה ממני בשש שנים.
אמי עבדה בבקרת פסי רכבת שזו הייתה עבודה קשה ומסוכנת. אני לא הייתי בשום מסגרת חינוכית ולא הייתה לאמי שום עזרה ולכן היא הייתה מוכרחת לקחת אותי איתה לעבודה. כשאני הייתי בן שנה אמי כהרגלה לקחה אותי איתה לעבודה וכשהיא עשתה סיבוב בפסי הרכבת מתוקף תפקידה, היא ,כנראה מתוך עייפות , לא שמה לב שהרכבת מתקרבת. היא נדרסה אבל ברגע האחרון הספיקה להשליך אותי התינוק הצידה וכך הצילה אותי אבל נהרגה במקום.
ילדות בבתי יתומים
אני ושני אחיותיי נותרנו יתומים. את אחותי קלרה אימצו קרובים משפחה אבל אותי ואת ראיה נאלצו לשלוח לבית יתומים. אני זוכר את הטראומה של המעבר מהבית ואחיותיי המוכרות אל בית היתומים לתינוקות שאליו נשלחתי. את אחותי ראיה שלחו לבית יתומים לילדים גדולים יותר. אני זוכר שבכיתי הרבה מאוד וזה היה טראומטי וכואב בשבילי מאוד. בבית היתומים הזה בבלרוס אני שהיתי כשנה עד תחילת מלחמת העולם השנייה.
כאשר כמעט מלאו לי שנתיים ב-22 ביוני 1941 בשעה ארבע בדיוק פלשו הכוחות נאצים אל ברית המועצות, והמדינה הראשונה שאליה פלשו הייתה בלרוס. הגבול עבר קרוב מאוד לעיירה שבה היה ממוקם בית היתומים ואני זוכר רק שאנשים בחליפות לבנות הוציאו אותי ואת שאר הילדים מבית עולה באש. אני זוכר את המשאיות אליהם פינו אותנו ואני זוכר את העצב והבכי.
אני אפילו לא ידעתי שיש לי אחיות ומשפחה, כי כפי שסיפרתי הם הופרדו ממני כשהייתי אז מאוד צעיר ואני לא זכרתי הרבה. אבל את החותם והטראומה אני זוכר טוב מאוד וזה נטבע בי עד היום.
לאחר שעלינו על המשאיות נסעתי לאזור הרי אורל לעיר שנקראת צ'יברקסארה. שם אני גדלתי, הלכתי לגן, הכרתי חברים.
סבלתי מאנטישמיות כי הייתי היהודי היחידי בגן ובבית היתומים. אני זוכר שלעיתים מנעו ממני לשחק עם ילדים אחרים בגן וגם לא הביאו לי את כל הצעצועים.
ב-9 במאי 1945 נגמרה מלחמת העולם השנייה בניצחון של בעלות הברית, היטלר התאבד וגרמניה הובסה. אני נשארתי בבית היתומים בעיר צ'יברקסארה והלכתי שנה מאוחר יותר לבית הספר (1 בספטמבר 1946).
לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי
1
