מינה זילברברג, בת 11 , לבדה בגטו לודז’ ובמחנה העבודה שטוטהוף

309

עדות משנת 1946 : מינה זילברברג , בת 15 ( בת 9 עם פרוץ המלחמה)

עד שנת 1940 גרתי עם הורי בגטו ורשה . אז הצלחנו לצאת לבז’אזיני לבית דודתי. הדרך מורשה הייתה מלאת ייסורים. שבועות של נדודים בהם סבלתי רעב . לאושרי היה קיץ וקל היה להשיג מקום לינה . קשה יותר הייתה שאלת המזון. על פי רוב הייתה האוכלוסייה אנטישמית ולכן נאלצנו בהמשך לישון תחת כיפת הרקיע וכיסויי היחידי היה מעילו של אבא .

סוף סוף הצלחתי להגיע עם אימא לבז’אזיני ואבא עמד לחזור לורשה.  בז’אזיני הייתה מסופחת למחוז הרייך . שם עבדה אמא תחת שבט הנוגש הגרמני. לא הצליחה לשלוח אותי לביה”ס ובלילות ישבנו יחד עם ספרים כדי להשלים לי השכלה. לא עברו ימים וגטו בז’אזיני חוסל ואני עם אחותי הקטנה הגענו לגטו לודז’.

הייתי אז בת 10 וחשתי בדידות איומה. הייתה לי הרגשה , שנתונה אני במדבר ללא נפש חיה. עוד השליתי את עצמי זמן-מה , שאפגוש את הורי. לימים הסכנתי לכול, נעשיתי אדישה והבנתי שנשארתי לבדי, בלי הורי שאהבתי אותם כל-כך.  כך החלו חי העצמאיים תחת השלטון הכפול , הגרמני והיהודי. השלטון היהודי היה בידי חיים רומקובסקי , יו”ר היודנראט , משרת הגרמנים. חובת העבודה חלה על כל תושבי הגטו. עבדו אפילו ילדים בני 7. אני עבדתי במחלקת הקש 10 שעות ביום . העבודה הייתה אינטנסיבית  ומנת המזון קטנה מאוד ולעתים רק סלק. בחורף קפאנו בקור אך לעבודה הוכרחנו ללכת. מי שלא בא לעבודה הפסיד את כרטיס המזון.

עם שחר אצתי לבית החרושת וקודם כל הייתי צריכה להשיג חבילה גדולה של קש ואותה קלעתי כל היום. רע ביותר היה היום השביעי של הלחם. בני לודז’ ידעו היטב את הדבר הזה . את ככר הלחם היו מחלקים מראש לשבעה ימים, אך שאר האנשים היו אוכלים את הכיכר עד-תום עוד ביום הרביעי או החמישי לחלוקה , וביום השביעי סחבו את רגליהם בקושי ונגררו לעבודה. ואיך אפשר היה לעבוד ? רבים אזלו כוחותיהם והתעלפו ליד המכונות. לא פעם היו מקרי גסיסה במקומות העבודה.

וכך אצתי עם שחר לעבודה . השגתי את הקש. וסבלתי מנחת זרועו של סגן המנהל מר ויאטראק. אדם בעל אופי נבזה, אשר היה לא פעם נוטל מאתנו את הקש. אז הוכרחנו לקלוע מקש קצר , שהוצא ממזרונים, וידנו לא השיגה למלא את המכסה ולא קיבלנו את מנת המרק היומית של המחלקה. ויאטראק האכזר היה מרעיל את חיינו באופנים שונים. ימים רבים עבדתי על קיבה ריקה והעבודה הייתה למעלה מכוחותיי. נוסף על כך חנק האבק.

יללת הצופר הכריזה על שעה 4. המוני פועלים יהודים מהרו למשפחותיהם  ובתיהם . אף אני נחפזתי הביתה. אל מי? הייתי חוזרת אל קירות דולפים. חלונות קפואים. לרעב , בדידות וגעגועים אל ההורים האהובים. על סף ביתי נזכרתי כי אזלה מנת המזון ואצתי להתייצב בתור שבו הייתי עומדת כמה שעות . כזה היה יומי במשך שלוש שנים.

עם חיסול הגטו הובלתי לאושוויץ. בבלוק רב-מידות גרו 1500 איש. החזקים והבריאים נשלחו לעבודה. חולים , זקנים וילדים נדונו לאבדון. אחרי חודשיים הובאתי למחנה שטוטהוף , גרתי שם בבלוק של הזקנים , החולים והילדים. אחר מפקד הערב היו המון אנשים קפואים , יחפים ורעבים נדחקים לבלוק . המשגיחות הפולניות , ברבה וסטפה,  היו חובטות על ראשינו  ושופכות עלינו מים קרים.  הרוח מהים הבאלטי הקפיאה אותנו .

ברברה , המשגיחה הנרגזת , נתקלה בי יום אחד ליד חדר הרחצה ופתאום שפכה על גופי העלוב , המצומק,  שני דליים מים. פתאום זע בא משהו והיא נתנה לי שמיכה שבה התעטפתי, אך חומי עלה מרגע לרגע .

ולמחרת בשעת המפקד , כשקדחתי כולי בחום , הגיע האוברשארפירר שבחר קורבנות לתאי-הגזים, ואני מוטלת ליד השירותים בתוך שק קש ומכוסה אשפה. כך, הודות לחברותי , ניצלתי לא פעם מכיליון.

שלוש פעמים הייתי בתוך בלוק מס’ 30 שממנו יצאו מדי יום ביומו משלוחים למשרפות . ולחברותי בלבד שהיו מחביאות אותי , חבה אני תודה שניצלתי מידי הנאצים.

בשטוטהוף החזקתי מעמד 11 חודש. לקראת סוף החורף חליתי בטיפוס וקשה לתאר את התנאים שבהם  הייתי נתונה. בינתיים העבירו הגרמנים את מחננו לעומקה של גרמניה . מדי יום יצאו טרנספורטים  למערב, אך אני לא יכולתי להצטרף. לבסוף עם הטרנספורט האחרון , יצאתי לדרך הזרה . בדרך זו נורתה חברתי הטובה , שנתלוותה אלי בגטו ובמחנות . אני קדחתי והייתי במצב גרוע , אך לא ארכו הימים והשיג אותנו הצבא האדום , שהביא לנו את חרותנו .

מקור וקרדיט :

בנימין טננבוים. אחד מעיר ושניים ממשפחה, הוצאת ספריית הפועלים, 1947.

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *