"מי אני? ילדים יהודים מחפשים את זהותם בפולין שלאחר המלחמה"

299

 

ג'ואנה ב' מיכליץ , "מי אני? ילדים יהודים מחפשים את זהותם בפולין שלאחר המלחמה"בתוך: בועז כהן (עורך), הנשמע קולם? עדויות מוקדמות של ילדים ניצולי שואה , הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית , 2016 , עמודים 33-62

סיכום עיקרי דברים :

סיכם : עמי סלנט, עורך התוכן של המיזם

המאמר של פרופסור ג'ואנה ב' מיכליץ מתאר כיצד השפיעו המלחמה, התנאים הרצחניים, וחיסולן הפיזי של המשפחות הביולוגיות על הראייה העצמית של ילדים יהודים ששרדו את המלחמה במחבוא, מוגנים על ידי משפחות פולניות בפולין הכבושה, בתקופה הראשונה שאחרי המלחמה.

המאמר בוחן  כיצד השפיעה התחזותם של ילדים בתקופת המלחמה ל'מישהו אחר' ­ אשר הביאה להסתרת זהותם היהודית ­ על האופנים שבהם ניגשו אל זהותם אחרי המלחמה, ובמקרה של ילדים שבזמן המלחמה היו תינוקות ופעוטות, כיצד השפיעה אי­ מודעותם לזהותם היהודית על תפיסות הזהות שלהם. המחברת ניגשת לנושא מנקודת מבטו של ילד ניצול, אשר מיד אחרי המלחמה עדיין היה ילד ­ מבחינת הגיל ­ ומתייחסת אליו כאל סובייקט היסטורי. גישה זו, כפי שציין ההיסטוריון הבריטי ניקולס סטארגרדט, נדחקה לשוליים בהיסטוריוגרפיה של הילדות, שנטתה להתמקד בגישות ובמדיניויות שהציגו את חוויותיהם של הילדים דרך עיניהם של עדים בוגרים.

התקופה שמיד אחרי המלחמה הייתה, כהגדרת הפסיכולוג הנרי גרינשפן, 'רגע רגיש' בעבור ילדים אלה, מבחינת הרכישה מחדש של זהות עקיבה וברורה. ילדים רבים יצאו מהמלחמה בדימוי עצמי מבולבל או חצוי ביחס למי שהיו, הן כיחידים והן כחברים בקבוצה חברתית (תרבותית) ספציפית. ארבעה גורמים היו אחראים לכך. הראשון הוא השפעת התעמולה הנאצית וחשיפתם לרצח של בני משפחותיהם ולהשמדת הקהילות היהודיות שלהם בידי הגרמנים. הגורם השני הוא השפעת תפקודם לאורך זמן בתור 'מישהו אחר', התחזות לילד פולני אתני. הגורם השלישי הוא היעדר מגע עם משפחתם הביולוגית היהודית בעת שחיו באופן חשאי מחוץ לגטו, ב'צד הארי'. והגורם הרביעי הוא השפעתן של דעות קדומות אנטי ­יהודיות שביטאו מגזרים מסוימים בקהילה הפולנית האתנית.

תהליך רכישתה מחדש של זהות יהודית בתקופה הראשונה שלאחר המלחמה היה קשה וכאוב לילדים רבים. שלושה גורמים היו בעלי חשיבות מכרעת ברכישתה מחדש של זהות זו; הופעתם מחדש של ניצולים ממשפחתם הביולוגית של הילדים; פעילויותיהם של מגוון ארגונים יהודיים שעסקו באיתור ילדים יהודים; והתייחסויותיהן של המשפחות האומנות הפולניות אל הילד ואל פעולות החילוץ. השתקעות קבע לימים בפלשתינה או בישראל ובמערב ­ בעיקר בבריטניה או בארצות הברית ­ מילאה אף היא תפקיד משמעותי בתהליך זה.  אצל ילדים מבוגרים יותר, ההחלטה להישאר עם הזהות הפולנית (הנרכשת), עם הקוד המוסרי­ תרבותי שלה, הייתה תלויה בשני גורמים חשובים; מותם של ההורים הביולוגיים ושל בני משפחה קרובים אחרים, וקשרים רגשיים חזקים עם המשפחה המאמצת. במקרים שבהם המשפחה המאמצת התייחסה אל הילד כאל ילדה שלה, כל עזיבה הייתה כרוכה בחוויה מאתגרת שהילד לא שש  בה. ילדים מבוגרים יותר שהחליטו להישאר בפולין אחרי המלחמה חיו על הרוב ב'זהות יהודית מוסתרת' במשך תקופה ארוכה.

בתקופה הראשונה שאחרי המלחמה עברו רבים מהילדים שלב של ציפייה לאיחוד עם בני משפחה קרובים, ולפעמים אפילו עם בני משפחה בלתי מוכרים מחו"ל. עדותו של ויטולד יעקובוביץ' מבטאת ציפייה זו. ויטולד נולד ב­ 24 בנובמבר 1928 בקרקוב. לאחר שעזבו הגרמנים את העיר באמצע ינואר 1945 ,הוא חזר עם אחיו הצעיר אל ביתו שמלפני המלחמה;

'אחי הצעיר ואני הגענו לקרקוב ב­4  בפברואר 1945 הלכנו לדירה הישנה שלנו ואחר כך לדירה של הדוד שלנו. לא מצאנו איש. עכשיו אנחנו מחכים למשפחה שלנו שגרה בגרמניה ­הם אמורים לבוא לקחת אותנו אתם'.

היו ילדים מבוגרים יותר ובני נוער שגילו מודעות לכך שמשהו איום ויוצא דופן אירע לילדותם. למשל, בעדותה של הינדה דוביץ', ילידת טרנוב (Tamow ) במאי 1928 ,רשום; 'אנו נשים צעירות­ זקנות. עכשיו אני יתומה'.

תשוקה עזה לבית ולמשפחה השתקפה בעדויות של ילדים ששוכנו בבתי היתומים. בעבורם בית היתומים היה 'ביתם החדש'. הם ראו במורים, במחנכים ובשאר הילדים היתומים את משפחתם החדשה.

עדותם של הילדים מלמדת שרבים מהם סבלו מבלבול בולט לעין בנושא זהותם היהודית; הם פחדו להיתפס כיהודים או להיות מזוהים עם הקהילה היהודית.

 מה היו הסיבות ליחסם הדו­ משמעי והשלילי לזהותם היהודית?

ראשית, אצל ילדים אלה היה זיכרון טרי של המלחמה ושל השואה. זיכרון זה היה המרכיב החשוב ביותר בהערכתם את הזהות היהודית בשנה הראשונה ­ ובחלק מהמקרים אפילו בשנתיים הראשונות ­ אחרי המלחמה. אצל ילדים רבים זיכרון זה גרם לזיהוי הקהילה היהודית והזהות היהודית עם חיים במצב של סכנה מתמדת. להיות יהודי אף זוהה עם האפשרות לפגוש בגישות עוינות ושליליות מצד חלקים מסוימים בחברה הפולנית שהילדים נתקלו בהם בצד הארי במרוצת המלחמה. לעתים קרובות לא היו לילדים הכלים האינטלקטואליים כדי להבין גישות אלה ­ כדי להבחין בין 'אויב' ל'ידיד', כניסוחה של הסופרת חוקרת השואה נחמה טק ­ וכדי להתמודד עם המסרים השליליים לגבי זהות יהודית.

בצד הקשרים הרגשיים החזקים אל האמונה הקתולית בפולין בתקופת המלחמה, פיתחו הילדים יחס אמביוולנטי כלפי זהותם היהודית. הדבר בא לידי ביטוי בכמה עדויות שניתנו מיד אחרי המלחמה, המתאפיינות בזיקה חזקה לאמונה הקתולית, גם במקרים שבהם ילדים היו מודעים ליהדותם ואף הגדירו את עצמם יהודים. במקרים אלה התגלתה גישה וולונטרית ואינדיבידואלית כלפי הדת, המפגינה מידה רבה של עמימות לגבי השתייכות לקבוצה חברתית מסוימת.

לתופעה זו אחראים כמה גורמים, ובכללם הבטחה שהבטיח הילד לבני משפחה קרובים בשעת עזיבת הגטו שלא יחשוף את זהותו היהודית לאיש . חשיפה לתנאים ולאירועים חברתיים מסוימים בקרב ההישרדות לוותה אף היא לעתים בהפנמת תפיסות שליליות מסוימות כלפי יהודים.

היו מקרים שבהם התעקשות עזה להמשיך למלא אחר מצוות האמונה הקתוליות בתקופה שמיד אחרי המלחמה נבעה גם מקשריהם ההדוקים של הילדים למציליהם הפולנים. במקרים כאלה ילדים לעתים קרובות לא רצו להיפרד ממשפחתם הקודמת.

בעיות חמורות של בלבול בזהות התגלעו בשתי קבוצות הילדים שהיו בלתי מודעים לחלוטין ליהדותם. דהיינו, פעוטות שנולדו שנה או שנתיים לפני פרוץ המלחמה ותינוקות שנולדו בזמן המלחמה, וטופלו כמעט מיד אחר כך על ידי מציליהם, הוריהם האומנים. ילדים אלה לא יכלו לזכור את שמותיהם היהודיים, את הוריהם או כל סממן אחר של זהות תרבותית יהודית, כגון שפה, מנהגים ומסורות.

ילדים שנולדו בשנים 1937 ו­1938  נטו לשכוח את זהותם היהודית בזמן המלחמה. יתרה מזאת, באופן טבעי הם ספגו אל תוכם את סממני הזהות התרבותית הפולנית (האתנית), שכן מסיבות שונות, ובהן ביטחונם האישי וביטחון מציליהם, התנהגו אליהם כאל ילדים קתוליים פולנים. בעקבות תהליך הכרחי זה חוו הילדים האלה אחר כך שלב של הלם, מלווה בפחד מפני עתידם, משנאמר להם, בדרך כלל על ידי אנשים שלא הכירו ­ קרובי משפחתם הביולוגית או חברי ארגונים יהודיים שהתמחו במציאת ילדים יהודים ­ שהם יהודים. לדידם, להיות יהודי פירושו היה לחיות בעולם בלתי בטוח, מנוכר ומוזר. לעתים קרובות הם גם ראו את העולם הזה באופן מוטה, חדור דעות קדומות, מתוך נקודת מבט שהפנימו אצל אי­ אלה ממציליהם ומחברים אחרים בחברה הפולנית בזמן המלחמה ולאחריה.

הבלבול השורר בקבוצות ילדים אלה בנוגע לשייכותם לחברה היהודית מלמד על החשיבות של תפקיד המשפחה בעיצוב תחושת הזהות החברתית. המשפחה היא המסגרת הראשונה שבה הפרטים מתחילים את חייהם ושבה הם רוכשים מושג על עצמם ועל אחרים. המשפחה היא אפוא המסגרת הראשונה שבה הקוד התרבותי והמוסרי הספציפי של קבוצה אתנית, דתית ולאומית מסוימת או קוד של קבוצה אתנית, דתית ולאומית מעורבת מועבר הלאה. אי ­גדילה בתוך המשפחה הביולוגית יכולה ליצור זהות נזילה ולחולל חוויות טראומטיות בשעת גילויה של הזהות המקורית. תופעה זו רווחה בקרב ילדים יהודים צעירים מאוד שיצאו מהמלחמה ומרצח העם בפולין בתקופה הראשונה שאחרי המלחמה.

עדותו של הנריק ויינמן מ­22 בפברואר 1948 מעניקה לנו תובנה מאלפת על חוויה טראומטית מסוג זה. הנריק נולד ב­23 במרס 1941 בסקרז'יסקו­קמיינה)  (Kamienna­Skarzysko שבמרכז פולין. הוא היה בן הזקונים של תומאש מייצ'יסלב ויינמן ושל אווה פדרוב ואחיהם הצעיר של ויטולד ודנוטה. בזמן חיסול הגטו בסקרז'יסקו­קמיינה בסוף אוקטובר 1942 נספו הוריו, והוא נמלט עם שני אחיו אל הצד הארי. כך החלו חייהם במסתור. בינואר 1943 לקח האח הבוגר ויטולד את הנריק לקרקוב. בצעד נואש החליט ויטולד להשאיר את הנריק בכניסה לבניין ברחוב קרקובסקה  בעיר. השוער של בניין זה לקח את הנריק אל בית יתומים קתולי סמוך, שם נשאר הילד עד 1945 .באותה שנה ביקר בבית היתומים זוג פולני חשוך ילדים, מר וגברת ינובסקי, והחליט לאמץ אותו. הנריק, שבתור ילד מאומץ זכה לשם סטניסלב ינובסקי, חי עם הוריו החדשים בלי לדעת דבר על הרקע של הוריו הביולוגיים עד שנת 1946 ,העת שאחיו ויטולד מצא אותו. ויטולד רצה לקחת את אחיו מבני הזוג ינובסקי, אך הם סירבו. ויטולד פנה אפוא לבית משפט פולני. לאחר תהליך משפטי ארוך שנמשך כמעט שנתיים העניק בית המשפט לוויטולד משמורת על אחיו הצעיר. בסתיו 1947 העביר ויטולד את הנריק אל בית היתומים היהודי בצ'נסטוכובה. בינתיים הוא גם איתר בוורשה את אחותו דנוטה, והיא הועברה אל אותו בית יתומים יהודי בצ'נסטוכובה שבו היה הנריק.

הנריק בן השבע מתאר את סיפור היחלצותו מן המלחמה מנקודת מבטו שלו. לדידו, פרדתו הכפויה מבני הזוג ינובסקי, ההורים היחידים שהכיר אי­ פעם, הייתה החוויה הכואבת והקשה מכול; לא ידעתי שאני יהודי. אני זוכר שכשהייתי בבית היתומים הנוצרי בקרקוב], שמעתי שלהיות יהודי זה משהו רע ­ שהיהודים הם 'עם מכוער'… הועברתי אל בית יתומים אחר ואימא ואבא באו. הם נתנו לי זוג נעליים יפה ובגדים חדשים. הם אמרו לי שמעתה והלאה אהיה הילד שלהם ושהם ייקחו אותי הביתה אתם. הלכתי אתם בלי לבכות. שמחתי מאוד… היא [אימא] אמרה לי מאוחר יותר שאיש מסוים רצה לקחת אותי מהם ושהוא יהודי. 'הוא אומר שהוא אחיך אבל זה לא נכון; אתה פולני'. אמרתי לאימא שלעולם לא אעזוב אותה. היא חזרה ואמרה הרבה פעמים: 'אל תחזור ליהודים'

בשלב מסוים] הגיע ויטק [אל ביתנו] ורצה לקחת אותי משם. הוא אמר לי שאני אהיה אחיו. בכיתי כל כך הרבה וצעקתי שאני לא אלך אתו. גם אימא ואבא בכו הרבה. שלושתנו בכינו, חוץ מוויטולד. הוא לקח אותי בכוח אל המכונית שלו… שאלתי אותו לאן הוא לוקח אותי. אמרתי לו שאני רוצה לחזור אל אימא שלי, אבל הוא לא הקשיב לי. בלילה הוא לקח אותי אל תחנת הרכבת ונסענו לצ'נסטוכובה. בצ'נסטוכובה הלכנו אל בית היתומים [היהודי]… לא חיבבתי את ויטק. סך הכול חשוב יותר שתהיה אימא מאשר אח. ויטק אמר לי שטוב יותר בשבילי להיות אתו וציווה עליי לשכוח את אימא שלי. אבל אני לעולם לא אשכח אותה כי אני אוהב אותה כל כך… אני שמח כאן [בבית היתומים] אבל הייתי רוצה לחזור אליה כי אני אוהב אותה.

מעדותו של הנריק אפשר גם להסיק שהדרמה הפרטית המכאיבה של הרחקתם הכפויה מבנם המאומץ הייתה צבועה במתחים אנטי­ יהודיים כלשהם. מתחים אלה לא היו בלתי אופייניים לזמן ההוא. למעשה, הם גם אפיינו את המפגשים בין קרובי המשפחה היהודים השבים, לבין קבוצה מסוימת של מצילים אשר בניגוד לבני הזוג ינובסקי היו מודעים לחלוטין לרקע היהודי של הילד.

במקרים כאלה ההתקשרות הרגשית העזה של המצילים אל הילד הייתה המכשול להשבתו אל קרוביו. תופעה זו לא הייתה נדירה והתרחשה הן אצל זוגות חשוכי ילדים והן אצל זוגות שהיו להם ילדים. היא אף התגלתה אצל נשים מבוגרות ­ מצילות שחיו בגפן. בקרב קבוצת מצילות זו לא נודעה שום משמעות למוצאו האתני של הילד בכל הנוגע לסוגיית ההתקשרות אליו בתור יצור אינדיבידואלי. בתהליך ארוך הטווח של הטיפול בילד, שנמשך לעתים עד שלוש שנים, הן התחילו לראות בילד הניצול בן משפחה טבעי, שיישאר אתן גם אחרי המלחמה. פעולת ההצלה בקרב קבוצת מצילות ספציפית זו לא הונעה מכוח חובה מוסרית להשיב את הילד אל שארי בשרו הביולוגיים או אל הקהילה היהודית. מנגד, בקבוצת מצילים שבה הקשר הרגשי העז לילד היה שזור בחובה מוסרית להשיבו אל שארי בשרו הביולוגיים או אל הקהילה היהודית, הוכן הילד לקראת עזיבתו אל 'העולם היהודי' והוקף באהבה, בדאגה ובתמיכה במרוצת 'מסע' קשה זה.

­ יחסן של המערכת המשפטית ושל המיליציה המעורבות במחלוקת על הילדים, ועוצמת ההתקשרות הרגשית בין הילד למציל או למשפחה האומנת, היו הגורמים המכריעים לשובו המוצלח של הילד אל חיק קרוביו או אל ארגונים יהודיים. מנקודת מבטו של הילד, החשוב מכול היה ממד ההתקשרות הרגשית. ממד זה היה בעל השפעה מרכזית על נכונותו של הילד להיכנס אל 'העולם היהודי'. כאשר שררו קשרים רגשיים חזקים בין הילד למציליו, וכאשר מצילו היה האדם המוכר הקרוב היחיד שנותר לילד, התקשה מאוד הילד לעזוב.

סיכום

רכישתה מחדש של הזהות היהודית הייתה אצל ילדים רבים תהליך מורכב, שמנקודת מבטו של הילד לא היה נטול סיבוכים וכאב. השלב הראשון בתהליך זה כלל התנתקות מן הסביבה הלא־יהודית ומפגש ראשון עם חברי הקהילה היהודית. השלב השני כלל את עיצובו של הילד להיות חבר בקהילה היהודית, תהליך מורכב לכשעצמו, בהתחשב במגוון העמדות האידאולוגיות והחלוקות החילוניות והדתיות בתוך הקהילה היהודית בתקופה שאחרי המלחמה. השלב הראשון היה השלב המשמעותי ביותר מנקודת מבטו של הילד, אשר חוויות המלחמה הותירו בו פחד מן הלא נודע, תחושת דאגה וצורך עז בביטחון. גורלי לשלב זה היה המידע על מקום הימצאו של הילד, העמדה שנקטו בתי משפט פולניים, גישות המצילים אל הילד הניצול, וסוג היחסים בין הילד למציליו – ועוצמתם. שני ההיבטים האחרונים היו החשובים ביותר מבחינת נכונותו של הילד להיכנס אל תוך העולם היהודי. כששררו קשרים רגשיים הדוקים בין הילדים לבין מציליהם, התקשו מאוד הילדים לעזוב את הוריהם המאמצים לטובת מה שהצטייר להם כעולם יהודי מוזר ובלתי ידוע. מנגד, כאשר ילדים נחשפו להתעללות גופנית או רגשית בבית המשפחה האומנת, הם גילו נכונות עזה לעזוב אפילו עם אנשים שלא הכירו ­ בני משפחה יהודים או חברי ארגונים יהודיים. בעבור ילדים אלה במיוחד בית היתומים היהודי היווה בית, מקום שאפשר למצוא בו מפלט ותחושה של 'נורמליות'. זה היה המקום שהעניק להם דימוי חיובי של הזהות היהודית. ילדים יהודים רבים אשר שרדו את המלחמה בפולין הכבושה אבל איבדו את הקשר עם משפחתם או שמשפחתם נספתה, יצאו מן המלחמה בתחושה של זהות מבולבלת. הפרספקטיבה שלהם על השתייכות לכל קהילה שהיא הייתה שברירית, נזילה וניתנת לשינוי בקלות.

פרופ' ג'ואנה ב' מיכליץ היא היסטוריונית המלמדת באוניברסיטת בריסטול בבריטניה ועומדת בראש התכנית לחקר המשפחה והילד בשואה במכון הדסה­ ברנדייס באוניברסיטת ברנדייס. מיכליץ כתבה ספרים רבים על זיכרון השואה במזרח אירופה ובמיוחד בפולין, ומאמרים רבים על עדויות ילדים. ספרה האחרון הוא קובץ שאותו ערכה עם ג'ון פול הימקה; .Light to Past Dark the Bringing The Reception of the Holocaust in Postcommunist Europe, Lincoln: University ofNebraska Press,

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *