מלחמת הקיום של הלינה וצלינה , בנות 14, בגטו וורשה

236

“אנו מוכרות בשוק הפולני בוורשה  סדינים ומגבות , שמלות וחולצות, וקונות מזון כדי שלא נסבול מרעב. יוצאות וחוזרות, כמו גיבורות ופעם אחת לא הצלחנו.

שריקה רחוקה של החיילים הגרמנים פיזרה את כל האנשים . גם אנחנו ברחנו. נכנסו לאיזה בית, עלינו במדרגות ונכנסנו לדירה מלאה בשמיכות פוך מפוזרות. הסתתרנו מתחתן, התקפלנו והתרכבלנו זו בתוך זו. העיקר שאנו יחד, שהצלחנו לברוח.

השריקות והצעקות נשמעו מרחוק. אחר כך הם נכנסו לחצר הבית ועלו במדרגות. שמענו אותם. הם ירדו והתרחקו. חיכינו עוד שעה ארוכה עד שהשתררה דממה מוחלטת. חזרנו למפעל מעודדות . בכל זאת הצלחנו. אימא , שהייתה איתנו, אסרה עלינו לצאת לרחוב של השוק.

אחר כך עבדנו יחד וגרנו באותו חדר. יום אחד  הורו לנו להתייצב בכיכר , לשם בדיקה מי לחיים ומי למוות . את מרדת בפקודה הזו והחלטת להסתתר, ואני איתך. אימא שחויבה להישאר עם כולם , הבטיחה לי שלא תתייצב בכיכר אלא תסתתר בקרבת מקום. את ואני , שתינו, רצנו ממקום המגורים שלנו אל המפעל שעבדנו בו. שם עינייך החדות גילו את החדר המסתורי, האטום , שישמש כמחבוא. הסתתרנו בחדר האטום, מוטרדות ורעבות.

מצאנו כאן המון צנצנות ריבה מונחות על המדפים. את , צלינה לקחת צנצנת אחת ולאט לאט ליקקנו אותה.

ארבעה ימים נשארנו בכלוב המסתור הזה, יצאנו מדי פעם לראות מה קורה בחוץ. תחילה בשני הימים הראשונים , הגרמנים היו נכנסים לחצר המפעל , הסתובבו , צעקו ועזבו. אחר כך היה שקט, דממה מוחלטת. ביום חמישי , בבוקר , שמענו רעש חזק וקולת אנשים. היו אלה חברנו שחזרו לעבודה.

חיפשתי את אימא. היא לא הייתה בין החוזרים. הרבה פנים מוכרות היו חסרות. כשליש מהעובדים היו אנשים מבוגרים, אימהות עם ילדים נשלחו אל המוות. ”

מקור וקרדיט :

הלינה אשכנזי -אנגלהרד , היא לא ידעה את שמה, הוצאת המחברת, 2012

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *