ברברה גורה, שגרה כל חייה בוורשה ולמדה אגרונומיה בבריה"מ. ב־1968, בעיצומו של גל אנטישמיות מבהיל בפולין, היא לא חשבה לעבוד. "האנשים במקום העבודה שלי הגנו עלי", היא אומרת. בישראל ביקרה שנה קודם לכן, נהנתה מהנופים וממזג האוויר אבל לא הרגישה כל שייכות.
"חישבתי פעם", מספרת גורה, "ש־26 אנשים שונים הצילו את חיי". באופן מדהים ניצלה גם כל משפחתה; האב, שהצטרף למחתרת הפולנית, הצליח לדאוג לכולם. את האם הסתיר בבניין נטוש, ואחותה ניצלה בזכות אישה שהיתה המנקה של המשפחה לפני השואה.
18 חודשים שהתה גורה בגטו ורשה לפני שקולגה של אביה, שהיה בעל מלאכה לפני המלחמה, הבריח אותה מחוץ לגטו והשגיח עליה לתקופה. "היה לי המראה הנכון", היא אומרת ומתכוונת לכך שהיתה בלונדינית ולא בעלת מראה יהודי. היא הועברה מדי כמה שבועות, כשאביה הגיע בסתר לבקרה מפעם לפעם.
המשפחות שהחביאו את גורה לא זכאיות לתואר חסידי אומות העולם, משום שקיבלו כסף מאביה עבור מאמצי ההסתרה. היא שומרת על קשר עם בנו של האדם שהבריח אותה מהגטו, אבל את המשפחה שהסתירה אותה במשך מרבית התקופה – משפחת סטייקובסקי – היא אינה זוכרת לטובה. "הייתי ילדה קטנה, עוד לא בת 11, והם לקחו אותי לכפר והעבידו אותי קשה בעבודה חקלאית. מבוקר עד ערב עבדתי בכל יום. אבי המשפחה היה שיכור ואדם לא נעים". הם קיבלו כסף והעבידו אותה, אבל לא היכו אותה – ובעיקר לא בגדו בה.
מקור וקרדיט:
רונן דורפן , ישראל היום , 2016
0